כמה זמן חיכיתי לצעוק את זה.. ויבק הייייי אז את הילד הראשון ילדתי בקיסרי חירום, כמה שחלמתי על לידה רגילה וחלומית וקיבלתי ניתוח טראומתי ולראות אותו פעם ראשונה רק אחרי המון שעות הפעם החלטתי שאני עושה הכול בשביל להגשים לעצמי את החלום-ללדת רגיל אז איך זה התחיל? 4/8 יום ראשון שבוע 39 מגיעים לביה״ח להשראת לידה (לנסות לקדם לידה) ונשארת כמובן לאשפוז. כמעט שבוע שאני ״תקועה״ על פתיחה 2 בלי התקדמות אבל לא מוותרת לרגע על האופציה של ללדת רגיל 10/08 יום שבת בבוקר בודקים אותי והופ איזה כיף יש תנאים לפקיעת מים, וההתרגשות? אמאלה בשמיים יאלה לחדר לידה 🎉 לא מעכלים שאנחנו כאן, בחדר לידה, קרובים לפגוש אותך אחרי כול מה שעברנו ואז זה התחיל..צירים סדירים ומטורפים.. כול ציר אני מרגישה שאין סיכוי שיגיע יותר כואב ממנו ואסור לי לזוז מהמיטה ואפילו לא לזוז ממצב ישיבה רק בשביל שתתקדמי למטה כמו שצריך ואת? את אלופה כבר מהבטן.. מתקדמת בצורה מטורפת שאפילו הרופאים לא האמינו הרגשתי שאיזה כיף, הכול הולך כמו שצריך ואת אלופה שלי כאילו הקשבת לאמא ולרופאים שאמרו שעכשיו רק לקוות שאת תתבססי באגן כמו שצריך ועשית את זה כמו גדולה אבל אז שוב.. הסרט הרע שכול כך פחדתי שיגיע- האטות במוניטור בודקים אותי- מים מקוניאלים ואני עם 40 מעלות תוך שניות החדר מתמלא ברופאים מכול הסוגים,מנתחים מרדימים אחיות מילדות רופאים ורופאי ילדים מתחילים להכין אותי שהדרך (שוב😢) לקיסרי חירום לא רחוקה ומסבירים לי שאני חייבת ללדת כאן ועכשיו בודקים אותי שוב- פתיחה מלאה ! קדימה ללחוץ, להוציא אותך החוצה כי בינתיים את מראה שאת במצוקה אבל רגע, אני מרגישה הכול מה קורה לאפידורל? הפסיק להשפיע. ואני? אני חושבת שברגעים האלו לא האמנתי כמה כוח יש בי ״אני רואה ראש״ ״יש לה מלא שיער״ ״הינה היא בחוץ״ ואז יצאת..אבל כמו שאומרים, חלומות לחוד ומציאות לחוד לא בכית שאפת ובלעת המון מים ולא הצלחת לנשום לקחו אותך ממני באותה השניה בשביל לטפל בך ושוב העולם קורס עלי, בוכה ומתפללת לשמוע אותך בוכה ואז אחרי כמה דקות החזירו לי אותך.. ובשניה הדמעות של הפחד והחרדה התחלפו לדמעות של אושר והתרגשות את כאן, את עלי, הרגע שחלמתי.. להרגיש אותך על הגוף שלי ולהבטיח לך שאמא ואבא כאן לכול החיים לדאוג לך ולאהוב אותך 🤍 אז אמנם קרו המון דברים בדרך ולא כול כך בצורה שעליה חלמתי שיקרו אבל בסופו של דבר תודה שאת כאן איתנו,בריאה ושלמה 🤍