סתם לפרוק קצת,אחרי שיחה עם בן זוגי ואמא שלו בימים האחרונים אני מבינה שככל הנראה אצטרך לשים את הקטע במעון,עכשיו היא כבר לא כזאת קטנה היא בת שנה וכמעט חודשיים אבל אלוהים איזה דיכאון נפל עליי עם ההבנה שאצטרך לשים אותה במעון,מן הסתם מודה לאלוהים ולבן זוגי שעד עכשיו נשארתי איתה בבית אבל אין החרא הזה שובר אותי ככ,להבין שהיא לא תהיה איתי כל היום ושנשים אחרות שלא מכירה בכלל יצטרכו לשמור עליה ועל עוד תינוקות,היא דיי חברותית אבל היא אף פעם לא הייתה בלעדיי לכלכך הרבה זמן,כן זה סוגשל רק כמה שעות אבל היא אף פעם לא הייתה בלעדיי ככה,במקסימום הייתה בלעדיי כשהייתה ממש פיצית לאיזה שלוש שעות וגם זה עם אמא של בן זוגי ולא אנשים אחרים כי היא לא סומכת על אנשים אחרים וביישנית בהתחלה למרות שיכולה גם לחייך לסתם אנשים שרואה עוברים. זה כלכך מפחיד לדעת איך היא תתמודד במקום אחר עם הרבה יותר ילדים ואנשים זרים,והכי מפחיד זה כל העניין של התעללות,מן הסתם אבדוק כל גן בפינצטה ואכניס 50 אלף מקליטים זאת לא שאלה בכלל.אבל נשבר לי הלב😭. גם לא יודעת איך היא בכלל תתמודד עם השגרה החדשה כי יש לנו איתה שגרה מאוד מסוימת והיא אף פעם אבל אף פעם לא הייתה ערה בשעות ה"רגילות" היא לא בן אדם שאוהב להתעורר מוקדם מידי בדיוק כמוני,ברגע שמעירים אותה היא הופכת לשטן קטן🥹.מבאס אותי ממש.