סולדת מבעלי. הוא מתרגז ומתעצבן ואני ננעלת ומתרחקת. זה בא לידי ביטוי בקריזות על הילדים, קוצר רוח והתבטאויות שמבחינתי הורסות לנו את החינוך. סתם לדוגמא הקטן בן 3 עדיין מתנגד ללכת לשרותים אז בעלי יכול להעליב אותו ולהגיד לו את תינוק קטן בכיין , וכל מיני כאלה שאני ממש רואה שעושה רגרסיה לילד והוא עוד יותר לא רוצה לנסות להגמל. או שהילד מםחד להתגלש במגלשה גבוהה( הוא אפילו לא בן 3!!) אז בעלי יכול להגיד לו יאללה יפחדן אתה ילד קטן וכל מיני כאלה. אני מעירה לו ואני אומרת לו שזאת לא הדרך, הוא יכול להגיד לי שהוא מבין ובאוטומט שלו הוא חוזר לזה. ודיי נשבר לי מזה. כל פעם שאני מסבירה לו שהעצבים והכעסים שלו משפיעים לרעה על הבית הוא מחזיר לי- גם החרדות שלך. ואז אני נתקעת כי באמת יש לי חרדות אבל אני משתדלת לעבוד עליהם כל הזמן ולא להעביר לילדים. בקיצור זה גלגל חוזר. ופשוט נהיה לי סלידה ממנו. אני בהריון בחודש רביעי ואני לא מוצאת בכלל חשק או רצון להתקרב אליו. וחשוב לי לציין - שהכרנו הוא לא היה כזה!!! הוא היה מופנם, ביישן, צנוע, נעים. הןא בא ממשפחה מאוד טובה שגם שם תמיד אמרו שהוא היה צנוע ונעים. הוא בעצמו אומר ומתוודה שמשהו שמשפחה המשוחררת שלי שנותת לכל אחד לבטא את מב שהוא מרגיש ומשהוא בי כזה מוציא ממנו תכונות שהיו קבורות בו ובוא לא נתן להם מקום. אז וואלה יופי אתה גדל בבית אשכנזי סגור ואתה מופנם ולא מתבטא ואז אתה מגיע למשפחה מזרחית חמה מרגיש בנוח ומוציא עלי את כל החרא ששנים שמרת בפנים??