חברות בבקשה תרגיעו אותי אני בשבוע 21, וטסנו אתמול ליוון ובנחיתה נבהלתי ממש…

שבוע 39+2 הריון ראשון הפקק הרירי יצא בבוקר הייתי במיון בדקו שזה אכן הפקק הרירי, פתיחה של חצי ס״מ וצוואר רחם אחורי סגור יותר מ-4 שעות עכשיו שאני עם צירים תראו ממוצע תדירות בתמונה, התזמון החל מ17:00 הייתן הולכות לבית חולים או לנסות למשוך עוד בבית? אני עם טנס אבל הצירים כשהם קורים הם כואבים ומשתקים

סיפור הלידה שלי 🥲 בראש ובראשונה ישתבח שמו לעד🙏🙏 תודה לבורא עולם על הנס הגדול הזה, ועל המיילדת שהייתה שליחה אמיתית. נתחיל בזה שילדתי ב־40+6, ככה שכבר הייתי על הקצה. כל החודש התשיעי היו לי כאבי מחזור שבאים והולכים, לא משהו מיוחד. ואז לילה אחד זה קרה פתאום התעוררתי מכאב חד בגב ובבטן. לא כאבי מחזור, כאב אחר לגמרי, מוזר. זה היה בא בגלים, כל כמה דקות הייתי קמה מהמיטה ומתיישבת כדי שיכאב פחות. ואני בכלל לא הבנתי שזה צירים… ראש של לידה ראשונה.🤦‍♀️ ולכן משכתי ככה עד 10 בבוקר. כשהכאב נהיה כל שתי דקות אימא שלי התחילה להילחץ וממש רצתה שניסע לבית חולים. אני בכלל אמרתי לה “מה פתאום, יחזירו אותי”. במקום זה הלכנו לקופת חולים שם אפילו לא הסכימו לקבל אותי מרוב שפחדו שאני ילד להם שם. בסוף נסענו לבית חולים, ששם בדקו ואמרו שאני בפתיחה 2. ואז אחות עשתה סטריפינג, הגעתי לפתיחה 3 והעלו אותי לחדר לידה. ואז התחיל הבלגן. כל רגע מציעים לי אפידורל, זירוז, מדברים בלי סוף. כאבתי פחד מוות מאפידורל אבל בסוף נשברתי ולקחתי. שלוש שעות אחרי בום, האטות בדופק של התינוק. כל רגע אחות נכנסת “יש האטה”. אחרי ארבע שעות נכנסים רופאים, אומרים שאין התקדמות, שאני בפתיחה 5 וכנראה צריכה ניתוח קיסרי. מביאים לי טפסים, שואלים את שאלות הכנה לניתוח, הכול מרגיש כמו דחיפה לניתוח. ואני? בוכה, לחוצה, מרוסקת ומסרבת ומבקשת מהם שיתנו לי טיפה זמן. ניסיתי להסביר שהאטות קורות רק כשיש לי לחץ למטה, ושזה מסתדר מיד אחרי שהלחץ עובר , אבל לא הקשיבו. וכל הזמן איימו ואמרו שאם תוך חצי שעה זה לא מתקדם מכניסים אותי לניתוח ושוב נשברתי ופשוט התנתקתי מהכל. דיברתי עם עצמי, עם העובר שלי, ועם בורא עולם שהתפללתי שיפתח לי את הרחם ושיזרז את הלידה. זה היה רגע של פחד טהור שעטף אותי. ושוב מתפללת בלי סוף ופתאום כאילו משהו על טבעי אחרי 20 דקות הם בודקים שוב. הרופא מסתכל, קורא לרופאה נוספת. שניהם בודקים ולא מאמינים: “פתיחה 8… אולי 9”. אני בעננים, אבל הם עדיין מאיימים בניתוח שאם זה לא יתקדם ויש העטות. ואז נכנסת המיילדת שהצילה לי את כל החוויה. בדיוק החליפו משמרת, נכנסה בלי הרבה דיבורים רק מבט אחד שלה, שקט, בטוח, רגוע והלב שלי נרגע. ביקשתי ממנה לעזור לי. היא חייכה ופשוט באה לעבוד ולעזור לי. ואז היא בדקה ואמרה לי: “אני מרגישה את הראש”. המשפט הזה החזיר לי נשימה. היא התחילה לסדר את החדר, ליוותה אותי בלחיצות, תמכה בי, לא עזבה לשנייה. כל לחיצה איתה הייתה אחרת. היא פשוט האמינה בי. ובסופו של דבר, מגיע הרגע ששום מילה בעולם לא מסוגלת להכיל הבכי הראשון. צליל שמעלים כל כאב. הצליל שמחלק את החיים ל”עד” ו”אחרי”. אבל עדיין לא נגמר. השלייה סירבה לצאת במשך חצי שעה. שוב רופאים. שוב לחץ. שוב דיבורים על ניתוח. הפעם אני כבר מותשת, מסכימה להכל. והמיילדת שלי האור שה’ שלח לי עומדת מולי ואומרת: “היא יכולה. השלייה תצא. תנו לי לנסות משהו.״ היא אמרה להם ואם זה לא יעבוד אז לקחת אותי לחדר ניתוח ופשוט עשתה את מה שהיא מכירה, ותוך דקה השלייה יצאה. בלי ניתוח, בלי כלום. פשוט נס. רק נס!!!! באותו רגע ידעתי לא הייתי שם לבד אפילו לרגע. תודה לבורא עולם על כל רגע, על כל דמעה, על כל הצלה. הבטחתי שאפרסם ואני מקיימת. ה׳ גדול, רחום, קרוב, ולא עוזב את מי שקוראת לו מלב שבור. תודה למיילדת שלי האישה שלא ויתרה, שלא נבהלה, שלא שחררה אותי לרגע. בזכותה נשאר לי זיכרון טוב מהמסע הזה. תודה למשפחה, לבעלי, לכל מי שהחזיק את היד שלי כשהלב רעד. וכן הלידה הסתיימה וגינלית, גם אם עם ואקום וחתך יזום. כאב? כן. החלמתי? ברוך ה׳ כן. הכול עבר, והכול שווה בשביל הרגע שבו הידיים שלי מלאות. כאן לכל שאלה ואני מאחלת לכל אחת ואחת לידה קלה, טובה, מלאה באור, וידיים מלאות בבריאות ושמחה. והריון קל, משעמם, שקט וטוב❤️