אני חרדה לחשוב על מצב החינוך בעוד כמה שנים. משנה לשנה הולכים ופורשים המון מורים, מנהלים ואנשי חינוך.(כ30,00 רק בשנה האחרונה!!!) אני חושבת שאין הבנה בסיסית במדינה הזאת שמורים הם העתיד עצמו. אין הערכה מינמלית אני מרגישה מתוסכלת ממקום העבודה שלי אני בת 22 עם תואר בחינוך ו3 שנים שאני מחנכת ונותנת את הלב ואחרי כל ההשקעה על התואר אני רוצה פשוט לשנות פאזה. ואם אני רוצה אז זה אומר דרשיני. הכי באתי ממקום של מסירות, אהבה ושליחות ואני מרגישה גרוע. אני כבר לא מצפה להערכה בסיסית אלא לפחות ביקורתיות ודרישות מוגזמות!! כאילו מה? אני אחת המורות התותחיות והאהובות, קשר אישי הכל מהכל. אם זה השכר הרעוע, חוסר הגבולות של ההורים שמרשים לעצמם להתבטא ולהרים קול על המורה של הילד שלהם (!) כאילו הם מנהלים שלו. אם זה הדרישות הבלתי פוסקות, ילדים בלי גבולות בסיסים, חוסר מענים והתאמות ממשרד החינוך, שיחות ההורים של אחה"צ ערב... זה ברור למה עוזבים. אני באמת בקונפליקט שמלווה אותי. כמורה, וכאמא לעתיד.

איזה זירוז הכי מקובל ומומלץ ?