רציתי לשתף ולהתייעץ. אני ובעלי עברנו לגור בעיר הולדתו, והמשפחה שלי רחוקה בצפון. תקופה מסוימת החלטנו יחד שלא נבקר אף אחד מהמשפחות ונקדיש את השבתות והזמן שלנו לעצמנו. רציתי להאמין שסיכום זה יישמר. לצערי, בפועל זה לא תמיד קורה. לפעמים הוא הולך למשפחתו, לפעמים עם תירוצים, ולפעמים אני לא יודעת בכלל אם הוא הלך או לא. זה גורם לי לתסכול ועצב, כי אני נשארת בבית ולא מבקרת את משפחתי, ואני מרגישה שהאיזון לא קיים ושאני מוותרת על המשפחה שלי, בעוד שהוא לעיתים לא עומד בהסכמה שלנו. במהות שלי אני מאוד בן אדם של משפחה. אצלנו כמשפחה אנחנו מאוד מלוכדים ושומרים על קשר – זו הייתה תכונה שהייתה חשובה לי תמיד, ואפילו בן זוגי העריץ זאת בהתחלה. לאט לאט זה דועך, ואני רואה שהמשפחה שלו פחות מלוכדת: יש מריבות, טלנובלות, אין הרמוניה, והדינמיקה המשפחתית שונה לגמרי מזו שהתרגלתי אליה. איך אפשר לדבר על זה איתו בצורה רגועה, כנה ועדינה, מבלי שזה ירגיש כמו תלונה או דרישה, ולהגיע למשהו שמכבד את הצרכים שלי ושלו?