סיפור ארוך מעדכנת סיפור הלידה שלי – מרגש, כואב, ומעל הכל – מלא ניסים הריון ראשון – ההתרגשות בשמיים! זה קרה ממש בתחילת המלחמה, ב-7.10. הייתי אצל ההורים שלי, כי בבית שלי אין ממ"ד. זה היה ההריון הכי קשה שיכולתי לדמיין – כל יום לפחות עשר הקאות, בחילות, צרבות, וכל כאב אפשרי. הבית היה עצוב, כולם היו בהלם ממה שקרה לעמנו, ואני – גם עם פחדים וגם עם הריון קשוח. החדשות תמיד דלקו, ואני הרגשתי איך כל זה רק מחמיר לי את ההרגשה. הייתי הרבה פעמים במיון, רק כדי לקבל נוזלים. כל פעם אמרו לי – "זה יעבור, רק תגיעי לשליש השני וזה ישתפר". אבל האמת? השליש השני הגיע, וכלום לא השתפר. תשעה חודשים של גיהנום – הרגשתי פשוט זוועה. ואז, שבוע 38. יום לפני הלידה – סוף סוף קניתי את כל מה שצריך. אמרו לי שזה הריון ראשון, שזה לוקח זמן, אז לקחתי את הזמן. אגב – לא עשיתי קורס הכנה ללידה!! לא ידעתי כלום – לא מה זה צירים, לא מתי ללכת, לא איך זה עובד. באותו ערב הלכתי לבקר את אמא שלי – היא לא הרגישה טוב, הייתה עם שפעת וחום גבוה. חזרתי הביתה לישון, וב-5:40 לפנות בוקר – הרגשתי כאילו מחזור מגיע. הולכת לשירותים – מלא הפרשות מימיות עם דם בהיר. התקשרתי לאמא שלי, והיא ישר אמרה לי – "לכי למיון, תבדקי". הערתי את בעלי, אבל לא חשבתי שזה לידה – הדלקתי דוד, התקלחתי כמו שצריך, עשיתי סכין, אמרתי – אם בודקים אותי, לפחות אהיה נקייה. הגענו לבית חולים ב-8:30 – אין צירים. בודקים אותי ואומרים לי: "זה ירידת מים, את מתחילה לידה". לא האמנתי!!! אני בחורה ממש ביישנית, ידעתי שאני לא רוצה אף אחד איתי בלידה – רק את אמא שלי. אבל היא בבית, עם חום גבוה... התקשרתי אליה בוכה, והיא אמרה שתשלח את אבא שלי ואת דודה שלי (אחותה) – לא רציתי, אבל לא הייתה לי ברירה. התחילו לי צירים – כל דקה וחצי, כאבי תופת. בסביבות 15:00 בצהריים הכניסו אותי לחדר לידה – פתיחה 5. לא רציתי אפידורל, ניסיתי לסחוב... בפתיחה 6.5 ביקשתי. והמיילדת? גועלית. קרה. בלי טיפת רגישות. הסברתי לה שאני לידה ראשונה, שלא עשיתי קורס, וביקשתי שתסביר לי מה קורה – מתי מזריקים, מה להרגיש. שום תגובה. היא פשוט הפכה אותי כמו עובר ושתקה. תוך כדי ציר חזק הזריקו לי – כאב לי בטירוף. אחר כך היא באה לבדוק פתיחה, ביקשתי רגע, לא רציתי שיגעו בי – אבל היא התעלמה. הרגשתי טראומה. התקשרתי לאמא שלי, בוכה את החיים. ואבא שלי – במקום להרגיע – אומר לי: "אל תוסיפי לה לחץ, היא עם חום". עניתי לו – "תגיד, אתה אמיתי? אני בלידה!!" אמא שלי שמעה אותי – לקחה תרופה, שמה מסכה, והגיעה לבית החולים. ב-17:00 – פתיחה מלאה, מתחילה ללחוץ. כולם איתי. 18:45 – המיילדת החדשה (ברוך ה') אומרת שהתינוק במצוקה, צריך ואקום. התחלתי לבכות. לא רציתי! אמרתי – אני אתן את כל כולי. תוך שניות – רופאים נכנסו, גזרו אותי, ואז הרופא אמר – "תנסי עוד פעם אחת, ואם לא – ואקום". הרופא שנכנס – ענק, שרירי, פשוט נשען עם כל הגוף שלו על הבטן שלי, נותן אגרופים. כאב שלא חוויתי בחיים. אבל – בדיוק אז, ב-19:32 – נולד לי הנסיך שלי. ואז – הכל באמת התחיל. חזרנו הביתה ביום חמישי. אמרו שיש לו חוסר מלא ב-G6PD (אלרגיה לפולים), וצריך לבוא לביקורת צהבת ביום ראשון. בשבת – כולם באו לבקר, אבל לא שמנו לב שהתינוק נהיה צהוב יותר ויותר. ביום ראשון, בביקורת, הרופאה אמרה שאם המדד מעל 14 – ללכת לבית חולים. חזרנו הביתה, ואז היא מתקשרת – "רוצו לבית חולים, זה 25!" לא הבנו מה זה אומר... בבית החולים עשו לו שוב בדיקה – חיכינו עוד שעה, ואז – תוך דקה – 10 רופאים סביבו, רצו איתו לטיפול נמרץ. הכניסו צינורות, חיברו מכשירים. אחרי חצי שעה – מנהל המחלקה יוצא אלינו, לבן, שואל "איפה ההורים?" מכניס אותנו לחדר. פה – נשברתי. הוא אומר לנו – "לא היה מקרה כזה 8 שנים. ננסה החלפת דם, אבל אין הרבה סיכוי. וגם אם נצליח – יכולות להיות פגיעות. חירשות, נכות, בעיות בכבד..." יצאנו משם בוכים. ההורים שלי – טלפונים לכל רב אפשרי. כולם מתפללים. רבנים לא מאמינים למספרים, אבל מברכים. אמא שלי – מתקשרת למנהל באיכילוב, שגם הוא לא האמין. ואז – נס. הרופאה יוצאת, אומרת – "אני לא יודעת מה קרה פה... אבל הצהבת ירדה לבד. בלי טיפול. בלי החלפת דם." התאשפזנו ארבעה לילות, וברוך ה' – הכל עבר. הברית נדחתה, אבל קיבלנו מתנה מהשמים – ילד טהור ושלם. והיום? אני שוב בשבוע 39+5 עוד רגע שוב יולדת, בדיוק שנה אחרי. תודה לה' על כל הניסים והנפלאות!