מתלבטת בין שני בתי חולים אשמח לחוות דעת

וואי בנות אני עצבנית !! מספרת לכם את הסיטואציה שהייתה מקודם אצל חמותי והיו שמה גם הבנות שלה עם הילדים שלה ואני הייתי גם עם הילדה שלי אצלה .. אז בקיצור אני עשיתי לבת שלי אמבטיה שמה אצל חמותי וגם הבנות שלה הכניסו חלק מהילדים שלהם גם יחד לאמבטיה, כאילו עשינו להם אמבטיה משותפת.. ואז שמעתי את הגיסה הקטנה שלי צועקת על הבת שלה מה היא נוגעת בביוב של השירותים (הבת שלה בת שנה וחצי) ואחרי זה אני לקחתי את הילדה שלי שתכף בת 3 אז לקחתי אותה מהאמבטיה לחדר ורציתי להלביש אותה אז הבת שלי לא נתנה לי להלביש אותה וברחה לי אז צעקתי עליה בואי לפה שאני אלביש אותך וניסיתי בכוח לשים לה את הבגדים והיא התנגדה ואני צרחתי עליה מספיק כבר תני לי להלביש אותך ואז חמותי באה אליי ואומרת לי מה את צורחת עליה כמו משוגעת ותלמדי להתנהג עם ילד ומה את עושה לילדה .. את עושה לה טראומה שאת צורחת עליה .. תהיי איתה ברוגע היא אומרת לי אז אמרתי לה אבל היא בורחת לי שאני מנסה להלביש אותה ואז אמרתי לה מקודם הבת שלך צעקה גם על הבת שלה ולא אמרת לה כלום אז מה ההבדל אז היא אומרת לי מה הקשר היא לא צרחה עליה כמו שאת צעקת עליה.. יעני אני צרחתי כמו מטורפת בעינייה על הבת שלי והבת שלה שצעקה על הבת שלה זה בסדר .. היא לא אמרה לה על זה כלום .. מה אתם חושבים על זה ??? לא אפליות ?? אני באותו הרגע הלבשתי את הבת שלי וברחתי משמה איתה אפילו בלי להגיד להם להתראות .. פשוט יצאתי מהדלת והלכתי משמה

סיפור הלידה הטראומתי שלי … מי שרוצה שתקרא, ושתדע שאינטואיציה אימהית היא תמיד נכונה. זה התחיל בסוף יולי, שבוע 32… התחלתי פתאום להרגיש מיעוט תנועות משמעותי. לא משנה מה אכלתי, הרגשתי אותו רק משנה תנוחות ולא בועט. הלכתי למוקד להיבדק- מוניטור תקין, אולטראסאונד תקין. שוחררתי הביתה רגועה. שלושה ימים אחרי - עדיין מיעוט תנועות. ניגשת שוב למוקד כי זה פשוט לא מרגיש לי נכון - הוא היה בועט חזק והיה מורגש היטב. גם אז - מוניטור תקין, אולטראסאונד תקין. שוחררתי הביתה, קצת פחות רגועה. זה היה ביום ראשון ה3.8. ביום שני, שוב פעם ממש לא רגועה, אבל כבר הייתי פעמיים במוקד, ולמחרת היה לי מעקב הריון במרפאת בריאות האישה (מעקבים עקב סכרת הריון), אז שחררתי. אמרתי שאין טעם ללכת שוב ונחכה למחר. 5.8, 9:30 בבוקר, מגיעה לתור מעקב, נכנסת לאחות, אומרת לה שמרגישה פחות תנועות והיא מכניסה אותי למוניטור. 5-6 דקות אל תוך המוניטור - העובר כנראה משנה מיקום והמוניטור מאבד את הדופק. במשך 10 דקות האחיות מחפשות דופק ולבסוף קוראות לרופא. איל שהרופאה נכנסת, היא רואה האטות דופק משמעותיות ואומרת ״לא לא לא… זה ישירות למיון!״. האחיות מתעקשות שמדובר בתקלה שהיא טכנית ולא בהאטת דופק של העובר (בגלל שחיפשו הרבה זמן דופק). הרופאה מתעקשת שלא. היא מכניסה אותי דחוף לאולטראסאונד לפני שאני ניגשת למיון, האולטראסאונד תקין. עדיין היא אומרת לי ליתר בטחון לגשת למיון. נוסעת לי לבד למיון, בינתיים מעדכנת את בעלי, שמתעקש לבוא להיות איתי, ואני מתעקשת יותר שאין צורך ובטח הכל בסדר ואם יהיה משהו אני אעדכן אותו. בראש שלי… אני שבוע 33, גם אם חלילה קרה משהו, בטח הכי הרבה יאשפזו אולי למעקב, כי לא ממהרים לילד בשבוע כזה. מגיעה למיון, מראה להם את המוניטור מהמרפאה, ומחברים אותי למוניטור. הייתי די רגועה, אפילו אכלתי לי קצת במבה בפנאן וראיתי רילסים באינסטגרם. הרי במשך שבוע הלכתי פעמיים למוקד והכל היה תקין… עשרים דקות לתוך המוניטור, בעודי יושבת עם אחות שמתשאלת אותי כדי לקבל רקע (הליך שגרתי בקבלה למיון יולדות), המוניטור צונח מ150-160 ל70-80. אומרת לה ״תגידי, לא צריך לקרוא למישהו?״, היא עונה ״לא, זה נראה שזה קפץ לדופק אמהי״ אבל האחיות בעמדה כנראה קיבלו התראה והופיעו מיד. תוך דקה וחצי - 4 אחיות + רופאה לידי במוניטור, עושות לי אולטראסאונד עם מכשיר אולטראסאונד נייד ומתשאלות אותי על האירועים של השבוע האחרון. אחרי שלא נצפות תנועות, אני מופנית לאולטראסאונד ״איכותי״ יותר, עם מכשיר והכל, באופן בהול. בחדר הזה, כבר היו 3 רופאים ו5 אחיות. לא ברור לי מה בדיוק ראו שם, אבל דקה לתוך האולטראסאונד, אחת הרופאות אומרת לי ״מתוקה, אני מכניסה אותך לניתוח״. באותו רגע התחלתי לבכות. הרגשתי בסרט רע - האחיות היו מקסימות והחזיקו לי את היד וניסו להרגיע אותי. מסביבי לא פחות מבערך 15 אנשי צוות, חלק מורידים לי את התכשיטים מצד אחד, מצד שני עומד מרדים שמחתים אותי על טפסי ההרדמה, מולי 2 אחיות שמפשיטות ומלבישות לי חלוק, ואני רק מתחננת לדבר עם בעלי רגע ולהודיע לו, אבל הרופאה אומרת לי שאין זמן, חייב להיכנס עכשיו לניתוח. מתקשרת לבעלי בחטוף, בוכה את חיי - ״מיילדים אותי, תבוא עכשיו״ עשר דקות לאחר מכן, התינוק כבר בחוץ. שבוע 33+4. נולד עם אנמיה עוברית חמורה (יצא לבן לגמרי ממחסור בדם). המוגלובין 3 (רק לסבר את האוזן - הנורמה היא בערך 14-15). שמעתי קולות של בכי לחמש שניות והוא כבר הובהל החוצה לטיפול רפואי.תאום נכנסה לחדר הניתוח רופאת הנשים שלי, שהוזעקה לשם מסתבר משום מה. החזיקה לי את היד ואמרה לי שהכל יהיה בסדר. בזמן הזה, בעלי כבר הגיע, אבל היות וכבר הייתי בחדר ניתוח, לא יכל להיכנס. הלך לראות את התינוק בפגייה, שם הבחין בקרוב ל10-15 אנשי צוות שמטפלים בתינוק שלנו … לא באמת הבנתי את חומרת המצב עד לאחר ההתאוששות מהניתוח, שלקחה 8-9 שעות בערך (שבהם לא יכולתי לראות את התינוק שלי). במהלך 4 ימי האשפוז שלי + 2 ימי השהות שלי במלונית, ניגשו אליי בערך 10 אנשי צוות. רופאים, אחיות, יועצות הנקה… מסתבר שהמקרה היה ככ ככ נדיר, שהוא פשוט התפרסם ברחבי ביה״ח. כולם ידעו, כולם הגיעו לדבר… אפילו מנהלת המחלקה להריון בסיכון הגיעה אלינו לדבר, להסביר מה קרה, לשתף אותנו שמתבצע תחקיר בנושא כדי להבין מה קרה ואיך קרה והאם היה פה פספוס כלשהו של הרופאים במוקד או שבאמת לא היו סימנים מקדימים. היא הסבירה לנו, שנוצר שיבוש כלשהו בזרימת הדם בשלייה (גם השליחה נשלחה לפתולוגיה לאחר הלידה, להבין מה השתבש. יהיו תשובה רק בעוד חודש בערך), והעובר פשוט דימם, במשך בערך שבוע (שזה הזמן שהתחלתי להרגיע פחות תנועות), לאט לאט, מחבל הטבור אל תוך מחזור הדם שלי, ולכן היה קשה לעלות על זה, כי לא היה דימום פעיל ברחם, אלא דימום לתוך הגוף שלי דרך חבל הטבור. כל מה שאני יכולה לומר, זה שהשתלשלות אירועים הזויה ומקרית, הצילה את התינוק שלי. שלפי הרופאים, ייתכן ולא היה שורד עוד כמה שעות/יממה, או היה יוצא עם נזק מוחי כלשהו. החל מהתור למרפאת הריון בסיכון, שבמקרה ממש היה שבוע מוקדם יותר (הייתי אמורה ללכת למעקב רק שבוע אחרי, אבל בגלל שלא היה תורים, קבעתי לשבוע מוקדם יותר), והרופאה במרפאה, שלא הקשיבה לאחיות שהתעקשו שהתקלה במוניטור הייתה טכנית ושלחה אותי למיון… אני השתחררתי מביהח ביום שבת של אותו שבוע, התינוק שלי ה נשאר מאושפז בפגייה במשך שבועיים עד יום שלישי האחרון. תודה אלוהים, תודה לך, שהוא פה איתנו עכשיו. האינטואיציה האמנית לא משקרת בנות - אם משהו מרגיש לכן לא תקין, כנראה שאתן צודקות. במקרה שלי מהווה 1% מההריונות ונדיר מאוד, יחד עם זאת, ת אני אגיד לכולכן - תהיו קשובות לעצמכן ולתחושות שלכם, לעובר שלכם ולאותות שהוא שולח לכן. לפעמים זה יכול להיות משהו קטן או כלום ושום דבר, ולפעמים זה יכול להיות ההבדל בין חיים ומוות. בתמונה - הגוזל הקטנטן שלי, איתנו בבית 🩷