דיס המלצה על ד״ר עדי דוידסון, הייתי אצלו בשקיפות ובמקביל היה לי אצלו תור לסקירה. בשקיפות הכל עבר בסדר צייני בפניו שיש לי אליו תור לסקירה אבל בגלל שאין לו תורים המזכירה קבעה לי תור יום לפני שאפשר לבצע את הסקירה. הוא אמר שזה בסדר ושאני יגיע שהגעתי לסקירה הוא אומר לי למה הגעתי כל כך מוקדם, ואז המליץ על מי שפיר כי הוא רואה בתוצאות של הבדיקת דם אחרי השקיפות סיכוי של 1 ל100 לתסמונת דאון, במהלך כל הסקירה הוא היה לא נעים בלשון המעטה. התלונן שהראות לא טובה ולא הייתי צריכה להגיע, שהוא לא רואה את הלב כמו שצריך, ביקשתי ממנו לספור את האצבעות הוא אומר לי בואי נזרום 🤷🏻‍♀️ ואז עבר לשכנע אותי לעשות מי שפיר אמרתי לו שאני רק בת 27 ואני לא מעוניינת אני אישה מאמינה והכל בסדר. ואז הוא פשוט התחיל להכנס איתי לפינות של ״יש לך ברחוב 100 שכנים למה את לא חושבת שזה לא יקרה דווקא לך?״ ופשוט עניתי לו שה׳ שומר עלי, והוא עדייןמממשיך ואומר אז את רוצה שזה יקרה לשכן שלך ולא לך, נכנס איתי לפינות הזויות הרגשתי שאני רק מתגוננת בבדיקה נוסף לזה הוא אומר לי שהירך נראת לו קצרה. לבסוף הוא אומר לי שאקבע אצלו תור באסותא למי שפיר והשוס הוא שהלכתי לרופאת נשים שלי והיא אומרת שהבדיקה יצאה תקינה אין סיכוי לתסמונת דאון וזה ממש לא 1 ל 100 כמו שהוא אמר וגם הירך תקינה לשבוע שאני נמצאת לו ולא קצרה. נתן לי שבועיים להסתובב עם הרגשה נוראית להיות בלחצים, היה לא נעים בלשון המעטה לאורך כל הבדיקה. בקיצור לא ממליצה בכלל חוסר מקצועיות וחוסר יחסי אנוש

הגיוני אחרי כל כך הרבה שנות נישואים פתאום להרגיש חסרת ביטחון? שאולי בגלל שאני לא עובדת הוא לא מעריך אותי? אולי כי השמנתי? אולי סתם נגמרה לו הסבלנות להתחשב כל הזמן, לעשות דברים שהוא לא רוצה כי ביקשתי בשביל ההורים שלי, בשביל הילדים. סיימתי להניק ומיד הרגשתי איך הדיכאון אוכל אותי. ואני לא יודעת להבדיל אם זה הכל הורמונלי, ובראש שלי, או שפשוט הוא לא אוהב אותי יותר. נזכרת בבחור שיצאתי איתו פעם, כמה חודשים. הייתי מאוהבת עד מעל לראש. והוא- הזמין אותי לישון אצלו. הזמין אותי לטיול בצפון להכיר לי את ההורים. וערב אחד הייתי אצלו, הייתי עליו, ופתאום לא עמד לו יותר. הוא לא אמר מילה, הלכנו לישון, ובבוקר נפרד ממני. אמר שאני אוטיסטית, שלא שמה לב לכלום מסביבי. ובאמת הייתי בשוק, ולא ידעתי מאיפה זה מגיע, וחשבתי שהכל טוב. ואחרי 20 שנה המילים האלה עדיין אוכלות אותי, אולי גם עם בעלי פספסתי משהו? אולי הוא מחכה לרגע הנכון להיפרד ממני? ולא רוצה לשאול אותו שום דבר, כדי לא להצטייר חסרת ביטחון.