אני מרגישה מותשת מהניסיון הזה לרצות את המשפחות שלנו, נכד ראשון לכל הצדדים ! הרגו אותנו מה אנחנו לא עושים שמיניות באוויר כדי שכולם יפגשו את הילד פעם בשבוע ושאף אחד לא ירגיש מקופח, כל פעם שאנחנו צריכים עזרה יש תורות למי שומר עליו. השלב הבא זה להעסיק מזכירה שתפתח לנו קבצי אקסל כמה שעות כל אחד היה עם הילד ההורים של בעלי גרושים וברוך השם מאבא שלו יש לנו שקט אבל ההורים שלי וחמותי פשוט מוציאים את הנשמה מוציאים את החשק גורמים לנו להרגיש כאילו אנחנו חייבים את החיים שלנו ובסוף גם מתלוננים שזה קיבל יותר וההוא קיבל יותר ושני הצדדים אומרים ״אנחנו סוג ב׳״ 🤦‍♀️ לא משנה כמה אנחנו מסבירים את עצמנו כמה אנחנו נותנים מעצמנו באמת 90% מהזמן הפנוי שלנו מוקדש למשפחה ורק 10% אנחנו מקדישים לעצמנו כמשפחה גרעינית, יש ימים שאני בוכה כי אני מרגישה שאני מוותרת על עצמי ועל המשפחה הקטנה שלי בשביל המשפחה המורחבת כל אחד מהם רואה את הילד פעם בשבוע ומידי פעם קורה שפעם בשבוע וחצי/שבועיים אם פתאום כל החברים נפגשים עם הילדים אנחנו מודיעים מראש בבושת פנים שאנחנו רוצים לבלות לבד קצת ומקבלים או פרצוף או תחושה של ״יש אישור , בסדר תלכו״ יכולתי בקלות להגיד לכולם שאני מורידה מינון שאני רוצה להקדיש יותר זמן למשפחה הקטנה שלי אבל אני לא עושה את זה כי הם חשובים לי ואני אוהבת ומעריכה אותם ומברכת עליהם אבל רבאק אם לא להעריך את המאמצים שאנחנו עושים לפחות לא לתת לנו סטירה במקום תודה!!!! מה קורה פה????