פוסט פריקה שבוע 13+2 הריון שלישי יש לי בבית 2 ילדים מתחת גיל 3. מרגישה דחייה מבעלי. כאילו אין לי שום קשר אליו. אני רואה שהוא משתדל והוא אבא טוב. מבחינת מגע מיני הוא למד מהריונות קודמים שלא מתקרבים אלי פיזית עד שאני לא מחפשת מגע. וזה קורה בסביבות חודש חמישי. אבל לא זכור לי בהריונות קודמים שהרגשתי כזה קוצר רוח אליו שגובל בדחייה. יש לו קטעים שהוא נהיה קצר רוח וזה גורם לו לעשות פעולות בנחרצות ועצבים כמו לסגור את הדלת בעיטה, או פתאום לשניה להיות קצר על הילדים בדיבור או בחאלס שחררו אותי וזה עובר לו אחרי 2 דקות והוא מצטער ומפצה על זה ברכות. נגיד הילד שיגע אותו הוא אמר לו חלאס שיגעת ואז הילד יתחיל לבכות אז אחרי דקה בעלי ירים אותו ויסביר לו בעדינות למה הוא התעצבן. גם בדרך כלל שאני לא הריונית הורמונלית אני קצרה מהקצרים האלה הם יכולים להדליק לי את הסעיף. והוא יודע שאני מתעצבת זה כבר עובר לתדר אחר של מלחמה. אבל עכשיו דווקא בגלל שאני קצרה והורמונלית ואיפה שהוא עם יסורי מצפון שאין לי כח אליו אני מנסה להתאפק יותר. אבל זה גורם לי לחכות בקוצר רוח ל7 להרדים את הילדים ולהכנס לבד למיטה לקרוא ספר לשוטט בפורטי ולהירדם מוקדם. פשוט אין לי שום חשק לבלות איתו. שום עניין. וזה קצת מתחיל להדאיג אותי. אני אמצא אותו שוב מושך בעיני? ( חייבת לציין שבעלי חתיך בעיניי כל הדעות) אז אני באמת לא יודעת מה נסגר. זה הורמונים? זה יעבור? אולי לא הייתי בנויה לעוד הריון? מה נסגר??? אני רק רוצה להיות לבד ותחושת הבדידות מעיקה עלי. זהו