חייבת לפרוק ובבקשה אל תשפטו אותי.. ילדתי לפני כמה שבועות זאת לידה ראשונה, כל ההריון רק חיכיתי ללדת מרוב שרציתי כבר שהיא תצא ולטפל בה ידעתי שזה הולך לשנות לי חלק גדול מהחיים וידעתי שקשה אבל לא חשבתי שזה ככה, בורכתי בילדה שבקושי ישנה בלילות ובימים כל הלילה רק צורחת צרחות נוראיות שכבר השכנים עוד שניה מזמינים לי את הרווחה כל מה שאני עושה לא מרגיע אותה ואל תגידו לי לעשות לה בדיקות כי הייתי איתה כבר בבית חולים בטיפת חלב אצל רופא משפחה ורופא ילדים ובדיקות דם ומה לא והכל יצא תקין, מביאה לה סימיקול לגזים לא משפיע עליה אפילו קצת, באמת שאני מתה עליה אבל ככל שעובר הזמן אני מרגישה שכבר אין לי כוחות אליה אני כבר בקושי מרגישה את היידים שלי מרוב שהיא כל הזמן רוצה לינוק וגם כשבעלי רוצה לעזור לי ולהאכיל אותה בבקבוק היא לא מוכנה ולא מפסיקה לצרוח עד שהיא מקבלת ציצי כמה שאנחנו מנסים לדחוף לה בקבוק היא לא מוכנה , עכשיו מרוב שהיא כל הזמן בציצי היא כבר פולטת בכמויות כי אין לה כבר מקום בבטן, ניסיתי לא להביא לה כי אני יודעת שהיא לא באמת רעבה ותאמינו לי שהיא לא מתעייפת מלצרוח עד שהיא מקבלת! כל פעם שאני רק באה להכניס משהו לפה שלי היא לא מפסיקה לצרוח אני רק רוצה ללכת לפיפי או להתקלח היא פתאום מתחילה לצרוח אני כאילו מרגישה שהיא עושה לי דווקא (אם זה הגיוני בכלל) אני כל הזמן בוכה ומרגישה שאני לא עושה את זה מהאהבה , זה גורם לי להיות עצבנית ולהוציא את העצבים על בעלי שמסכן הוא באמת מנסה לעזור לי ובאמת זה לא מה שחלמתי עליו כל ההריון ככה לא רציתי לגדל אותה רציתי לגדל אותה באהבה ולא בחוסר סובלנות כלפיה, לא רציתי שהיא תשמע צעקות מגיל קטן שלי ושל בעלי .. עכשיו אני יודעת שכל התגובות יהיו שזה תקופה וזה עובר אבל תאמינו לי כל יום מרגיש לי כמו נצח ולא נראה שמשהו עומד להשתנות להפך כל יום זה רק הולך ומחמיר… זהו פרקתי