מה שאני אכתוב כנראה יעצבן נשים אבל אני אומרת מראש אין פה שום דבר נגד הילדה שלי! היא אהבת חיי והכל בשבילי אז ככה מאז שהילדה נולדה היחסים שלי ושל בעלי(גם יחסי מין) התדרדרו, כן יש אהבה והכל אבל לא כמו לפני ההריון. אפילו יחסי מין לא עשינו כבר כמה חודשים (והילדה בת 7 חודשים כבר) לבעלי אין דיכאון אחרי הלידה ואין בעיה נפשית. נגיד היום בעלי היה עם הילדה בחדר שלנו ,הוא שיחק איתה גרם לה לצחוק , חיבוקים נשיקות וכו אז נכנסתי אחרי שסיימתי כמה דברים ושאלתי סתם בציניות ״אפשר גם להצטרף? אני גם אשמח לנשיקות״ מה הוא עונה לי? ״לא. רק לבת שלי מגיע , את כלב, קיר, אוויר לא מגיע לך כלום״ והמשיך לשחק עם הילדה האמת שממש נפגעתי וכמעט בכיתי בגלל זה. מאז הילדה נולדה כל התשומת לב שלו מופנת אליה אני לא מקנאה בה באמת, אני שמחה שהןא איתה כי זה היה הפחד שלי והוא אבא טוב לילדה שלנו. אבל מצד שאני איפה זה שם אותי? אני מרגישה שהוא חסר לי האהבה שלו חסרה האינטימיות שלנו והרגעים שלנו יחד הוא מתייחס אליי ..בואו נגיד לא נעים דיבור מסריח, העלבות, הוא כל הזמן דורש ואני? אני ככ מפחדת אבל מצד שני אני ככ זקוקה לחום ולאהבה של בעלי של הבן אדם שהתחתנתי איתו. בראש שלי זה עדיין אותו גבר שהכרתי בפעם הראשונה אבל אני יודעת שזה גם לא. אני רואה איך הוא עם הילדה ואני מקנאה ביחסים שלהם כי היחסים שלנו הם ההפך הגמור. אני כבר מפחדת לדבר איתו, לא יודעת כבר מה להגיד או להציע טיפול זוגי כי אני יודעת שהוא חושב שזה חרטא