אוף בנות . אמרתי אנסה את הבדיקה הזו. עשיתי עכשיו בדיקה .. יצא פס חלש בחלון…

חייייבת לפרוק תגידו לי אם זה הגיוני שחמתי באה אליי פעם באף פעם לא עוזרת בכלל ובמעט שהיא באה נותנת ״עצות״ בלי שביקשתי טעימה מהביקור האחרון: ״כמה זמן הוא על הבטן כל יום?״ , אל תרדימי על הידיים ..יתרגל (בן חודשיים וחצי) תתחילו להעביר מהעריסה למיטה שיתרגל. תעשו ככה תעשו ככה וגם אני מניקה והתינוק עם גזים אז מלא הערות על מה שאני אוכלת.. והשיא היה שהיא אמרה שהוא דומה לבעלי (הכל טוב) אבל הדרך שהיא אמרה ״ את בעיקרון רק ילדת אותו הוא לא נראה קשור אלייך..״ ממש הייתי עם דמעות בעיניים, אני לא מאמינה שדברים כאלה יוצאים מהפה של אמא של בן אדם שאני כל כך אוהבת… מצד שני אולי אני קצת מגזימה והורמונלית אני נותנת את כולי לתינוק, בהמון סדנאות התפתחות ורק דואגת שיקבל הכל במיוחד שזה ילד ראשון והכל כל כך מלחיץ באמת לא יודעת איך להגיב, אני נעלבת, מרגישה כאילו זה ביקורת ואני במבחן על ההתקדמות של התינוק שלי במקום לקבל קצת עזרה או איזה מילה נעימה מהסבתא שלו..

הילדים שלי בני 4 מתנהגים אליי כאילו אני משרתת שלהם אני יודעת שזה גיל קטן אבל כלום לא עושים לבד נטו מעצלנות הם לא מסוגלים לראות אותי יושבת אני כל היום סביבם מרגישה שאין לי זכות לאכול להתקלח או לשבת לשניה בלי להתעסק בהם הם יושבים אוכלים הכל מגישה להם ובכל זאת איך שאני יושבת לאכול מליון דרישות ובקשות העיקר שלא אשב ואני לא מצליחה לשבת לאכול אפילו חמש דקות רצופות זה לקום כל שניה ממש קשה להם לראות אותי יושבת כבר כולם מעירים לי איך רזיתי וזה כי אין לי שניה אחת לעצמי אני כבר מתוסכלת מזה מתוסכלת!!!!!!

אוהבת את בעלי, והוא אותי . מרגישה תמיד שאני מקום שני.. לא מצליחה לשחרר משום דבר ולא יכולה שלא לריב איתו כל היום….. איך משחררים? איך מנסים שלא לריב ? איך מרגישים מקום ראשון ולא שני? שבוע 24 ומרגישה לבד …