היי בנות, אני האנונימית שהפילה היום… לילד שלי שמעולם לא זכיתי להכיר, אני כותבת לך את המילים האלה כשדמעות זולגות על פניי, מנסה למצוא נחמה בכאב שמסרב לעזוב. אני רוצה שתדע שלא הייתה כאן החלטה קלה, לא רגע אחד שבו הלב שלי לא זעק מבפנים, נאבק בין הרצון להחזיק בך לבין המציאות שהכריחה אותי לשחרר. כשהבנתי שאתה בתוכי, העולם שלי השתנה. דמיינתי אותך - קטן, פגיע, גדל בתוכי ומתחיל לנשום את החיים שהייתי רוצה להעניק לך. ניסיתי לראות את העתיד, ניסיתי לדמיין איך זה יהיה להחזיק אותך, להרגיש את חום גופך, לשמוע את הצחוק הראשון שלך. אבל יחד עם החלום הזה, הגיעה גם החרדה, הספקות, המציאות שהתנגשה בי כמו גל שמטביע ולא מאפשר לנשום. הייתי נתונה במערבולת של רגשות. כל קול בתוכי צעק משהו אחר - האחד אמר לי להיאחז בך, להילחם עבור החיים שיכולנו לבנות יחד, והשני לחש לי בעדינות אבל בביטחון שאין לי ברירה אחרת. אני לא יודעת איך אוכל אי פעם לשכוח את הרגע שבו נאלצתי להיפרד ממך. כשהלב שלי נשבר לרסיסים והגוף שלי הרגיש ריק כמו שמעולם לא הרגיש. כשלקחתי את הכדור , ידעתי שאני משאירה חלק ממני מאחור, חלק שלא ישוב לעולם. אני לא יודעת אם אי פעם אצליח לסלוח לעצמי, אבל אני רוצה שתדע - זה לא היה כי לא רציתי אותך, אלא כי חשבתי שזו ההחלטה הנכונה, גם אם היא קורעת את נשמתי לגזרים. אם יש עולם שבו נשמות קטנות מגיעות אחרי שהן נפרדות מהגוף שמעולם לא זכו לגדול בו, אני מקווה שאתה שם. מוקף באור, מוקף באהבה. אני מקווה שאתה סולח לי. אני תמיד אזכור אותך. תמיד, אני מצטערת, זו לא אני וזה לא מתאים לי אבל זה היה הדבר הנכון לעשות, אמא מבקשת סליחה , יודעת שבדרך כלל הילדים בוחרים בהוריהם ואתה בחרת בי אבל אני שלחתי אותך חזרה לקב״ה.