אני לא מסוגלת, כל הזמן בעלי צועק עליי ועל הילדים. הוא עצבני בטירוף מאז שנולדו הילדים אבל מצד שני הוא גם ממש אוהב אותנו.. אני כל הזמן מדברת איתו בנועם ומבקשת שלא יצעק עלינו והוא עדיין ממשיך! איך אפשר לעזור לו לא לאבד עשתונות??? זה ממש פוגע בי ובמשפחה, הגדול שלי רואה אותנו רבים ושומע את הכול..
מדברים על הכלמדברים על הכל
💬5 תגובות

תגובות (5)

משתמשת פורטי
משתמשת פורטי5 במרץ 2025 בשעה 18:11
אולי טיפול זוגי? אולי שהוא ילך לטיפול? סיוע בעצבים... מגיעים לתובנות מדהימות וממש יכול לעזור. מסיון.
משתמשת פורטי
משתמשת פורטי5 במרץ 2025 בשעה 18:15
קשה מאוד לעבוד על העצבים..מניסיון אצלי בבית. גם אני ביאוש
משתמשת פורטי
משתמשת פורטי5 במרץ 2025 בשעה 18:18
הוא חייב לטפל בבעיית העצבים השאלה אם הוא מודע לעצמו ורוצה שינוי יכולה להגיד לך שגדלתי בבית עם אבא עצבני והוא בטוח שהוא האבא הכי טוב בעולם וחושב שכולם צריכים טיפול חוץ ממנו...
משתמשת פורטי
משתמשת פורטי5 במרץ 2025 בשעה 21:57
מוציאים אותו מהדלת ואומרים לו שהוא יכול לחזור אחרי שילמד לשלוט בטונים שלו ולכבד את הסובבים אותו,פשוט מאוד

רוצה לראות תגובות נוספות?

הורידי את אפליקציית פורטי לצפייה בכל התגובות

פוסטים נוספים שיכולים לעניין אותך

אני ממש צריכה להוציא.. אני אמא ל2. אחד בן 3 וחצי והשניה בת שנה. באמת ילדים טהורים ומתוקים! באמת. אני פשוט בדיכאון. יום יומי. לא באלי לחיות ואני חיה בשביל הילדים. לא מאמינה שאני אומרת את זה. אני מגדלת את הילדה בבית כי הגדול עבר טראומה במעון. אז אני לא סומכת על אף מטפלת שתיגע לי בילדה. הם האור של החיים שלי. בעלי ואני במשבר כרגע. אף פעם התקשורת לא הייתה הצד החזק שלנו. אנחנו רבים מלא, אנחנו חיים בטוב מבחינה כלכלית וכשאני חבד עם הילדים בבית כי יש חופש כרגע אז אני מתחננת שיצא מהעבודה ויעזור לי אבל הוא אומר שיש לחץ בעבודה ויצא ב14:00 בסופו של דבר מגיע בערב. אני יודעת שזה מכוונה טובה כי הוא מפרנס וברוץ ה' יש פרנסה וככה אנחנו חיים טוב אבל אני מרגישה מספר 2 בהכל. מרגישה שלא אוהב אותי יותר, שלא נמשך אליי, הביטחון שלי ברצפה (יש לי התפרצות אקנה בגלל שאני עדיין מניקה אז בכלל אני מתביישת בעצמי) אני כל היום מוציאה עליו עצבים ובוכה לו והוא אף פעם לא יודע להגיב, לא יודע לתמוך(כשדיברתי איתו על זה הוא אמר שלא מוצא מילים) הוא אומר שמצטער על המצב ושיעשה העל שזה ישנתה ובפועל? מחשבות אובדניות כל היום רצות לי בראש, אני לבד עם הילדים ומסכנים כמה שאני סתם כועסת עליהם וצועקת עליהם ובוכה מולם. איזה אמא אני? אני לא ראויה לתואר אמא. חא מגיע לי ילדים טובים ומתוקים כאלו!! אני שונאת את עצמי על כל שניה שגרמתי להם להיבהל ממני ולפחד ולבכות באלי פשוט להיעלם! מה שעוד יותר הורג אותי זה שגם אחרי כל זה הם אוהבים אותי ורוצים אותי וקוראים לי אמא לא מדיע לי הטוב הזה. אני רעה כל כך. אני רוצה לטפל בעצמי וחייבת טיפול אבל אני בהמתנה לעוס"ית. אין לי עזרה. וטיפות זוגי- מחפשים כרגע מישהו/מישהי דתיים כי זה משנה לנו . יש לנו מיליון בעיות ואני טובעת בכל החרא. לא מצליחה להרים ראש. מחכה כל יום שיגצר עוד מהבוקר. אני לא רוצה שהילדים שלי יגדלו ככה. לא רוצה שהם יסבלו ממני. אני בטוחה שכבר הרגתי להם את הנפש ושיצטרכו טיפולים פסיכולוגיים בעתיד. הבן שלי התחיל להגיד לנו מילים אלימות וזה נטו מה שהוא שומע בבית כשאני כועסת אין לי שום כוונה למילים האלו אבל לצערי הוא שומע וככה מדבר... הוא כועס המון ואני מחכה גם לטיפולים בשבילו(התפתחות הילד גם כן...) זהו..פרקתי.. בבקשה אין לכם מה לשפוט אני עושה את זה מצויין כלפי עצמי.
אמהותאמהות
💬3 תגובות