שלום לכולן, אני כותבת כאן היום כי אני מרגישה צורך לשתף ואולי למצוא תמיכה מאימהות שעברו או עוברות משהו דומה , ובמיוחד היום … הבן שלי נולד ב-20 באוקטובר 2023, שבועיים אחרי פרוץ המלחמה. להפתעתנו הגדולה, הוא נולד ג'ינג'י, למרות שלא אני ולא בעלי ג'ינג'ים. זה היה אהבה ממבט ראשון – אני רואה בו משהו כל כך יפה, כל כך מיוחד. אבל השמחה על לידתו הפכה מהר מאוד לכאב עצום בגלל הסיפור של משפחת ביבס. שלושה ימים אחרי הלידה, נכנסתי לדיכאון. פחדתי פחד נוראי שייקחו לי אותו, שיפגעו בו. הייתי מתעוררת בלילה בחרדה איומה, מרגישה אשמה שאני יכולה לחבק את הג'ינג'י שלי בזמן ששירי לא יכולה... בכיתי בלי הפסקה. וככל שהזמן עבר, זה לא נעשה קל יותר. כל פעם שאני יוצאת איתו החוצה, אנשים עוצרים אותי ואומרים לי כמה הוא מזכיר את כפיר. אני מרגישה את המבטים מלאי הרחמים והצער בכל מקום. אבל הדבר שהכי קשה לי הוא שכאשר אני רואה תמונות או סרטונים של כפיר ואריאל, אני מרגישה שאני רואה את הבן שלי. זה קורע אותי מבפנים. היום, כשהבן שלי כבר בן שנה וחצי, אני עדיין תקועה באותו מקום. אני לא מסוגלת לראות תמונות או סרטונים שלהם בלי להתפרק בבכי ולהרגיש שהחרדה משתלטת עליי שוב. אני יודעת שהבן שלי מרגיש את זה. אני אימא מאוד חמה ומגוננת, אולי יותר מדי, ואני לא רוצה שזה יחנוק אותו. אבל אני כל כך עייפה מהפחד הזה, מהכאב הזה… ראיתי כמה פסיכולוגים אבל אני חושבת שאף אחד לא יכול לעזור כי בתור אמא ישראלית הפחדים הם אמיתיים הם לא בראש שלנו האם יש כאן אימהות עם ילדים ג׳נג׳ים שמרגישות כמוני? שמצאו דרך לצאת מזה? איך ממשיכים הלאה? איך אפשר לשחרר קצת? אני אשמח לשמוע מכל מי שיכולה לשתף. תודה לכן ❤️