הבן שלי לביקי שלי הבכור, בן שנתיים ושלושה חודשים, אנחנו איתו במסע הזה כבר שנה הנוירולוג מבולבל והפסיכולוגית גם הייתה מבולבלת אבל היום אבחנו אותו על הרצף, מרגישה שהשמיים נפלו עליי, אני גננת בגני תקשורת כל חיי אהבתי לעזור ולקדם את הילדים האלה אבל פתאום כמו בוקס בבטן לא מצליחה להגיד מילה לא יודעת מאיפה להתחיל אין לי מילים כאילו. ארבע שנים של תואר על החינוך מיוחד נזרקו לפח אני פשוט לא יודעת כלום, תנו לי כוחות, איך מתקדמים מכאן, ילדתי בת לפני שישה חודשים אני לא פנויה אליה בשום צורה, שלא נדבר על לחזור לעבוד עם ילדים על הרצף זה מכאיב כל-כך לפגוש את המערכת מהצד השני

בא לי להתגרש ושזה לא ישפיע על הילדים יש דבר כזה?? אוףףףף למה אני צריכה להתקע עם בן אדם שאני שונאת כדי שלילדים שלי תהיה משפחה שלמה?? מיואשת