היי, היריון שני ברוך ה', מרגישה שפה אני כאילו קצת יותר מצפה לתינוקת. גם בהיריון הראשון ציפיתי אבל גם ממש ממש חששתי כי לא ידעתי איך ומה יהיה, ואיך מטפלים והכל.. וממש למדתי יחד עם הבן שלי שאני מאוהבת בוווו כל כך חמסה עליו , למדתי יחד איתו איך להיות אמא ומרגישה שלא תמיד הייתי שם עבורו ברגש (כן עשיתי הכל חיבוקים ונשיקות וכו' אהבתי אוהבת אותו) אבל לקח לי זמן להתחבר באמת. מרגישה שכאילו זה לא פייר כלפיו, הוא באמת קיבל אותי כאמא הכי טובה שאני יכולה להיות והכי ניסיתי בהכל בין אם ארוחות טעימות, משחקים לשחק איתו, שירים, לבשל יחד , חיבוקים ונשיקות וחום ואהבה, אבל כאילו הרגשתי שעשיתי את זה כי חייב ועד שבאמת התחברתי אליו לקח לי קצת זמן אז מרגישה על הזמן הזה שלא התחברתי ועשיתי דברים שחייב, די רגשות אשמה שלא קיבל את הרגש של אמא 100% כמו שאני מצפה לתת לתינוקות הבאה. הוא בן שנתיים וחצי והוא כל העולם שלי, כל היום מתגעגעת אליו באמת מאוהבת בו והוא החיים שלי, ובגלל זה מרגישה פתאום אשמה על העבר שלא הייתי שם ברגש עד הסוף. ואני יודעת שזה מטומטם ואין מה לעשות, סתם רוצה לדעת אם זה לגיטימי, הגיוני ככה??
הריון ולידההריון ולידה
💬2 תגובות

תגובות (2)

משתמשת פורטי
משתמשת פורטי18 בפברואר 2025 בשעה 11:13
חח גם אני ברוך השם בהריון שני עם ההורות מגיעים רגשות אשם שלא הכרנו לפני כן… זה קטע כזה.. אני גם חושבת על השבועות הראשונים שלי עם הילד הראשון כמה פעמים לא הבנתי למה הוא בוכה או שלא שמתי לב מיד כשהיה צריך שאחליף טיטול ואיך ההתחלה של ההנקה היתה קצת לא פשוטה, אבל אין מה לעשות אנחנו לומדות ולומדות מהר והם לא מרגישים את זה שאין לנו ניסיון כי כל עוד אכפת לך ואת לידו ומתייחסת ועושה את המקסימום את מושלמת בשבילו

פוסטים נוספים שיכולים לעניין אותך