ערב טוב, הבת שלי אוטוטו בת 9 חודשים ב"ה. שמתי לב כמה פעמים בתקופות זמן שונות שהיא קמה עם חיתול יבש, במקרים האלו היא לא נתנה שתן במשך 7 שעות, זה קרה במהלך הלילה, נניח אכלה בשעה 19.00 נכנסה לישון קמה אחרי 7 שעות עם חיתול יבש , רק אחרי שאכלה שוב בקבוק נתנה שתן. דיברתי עם הרופאה שלה והיא אמרה שיש תינוקות שמתאפקים ככה. אתמול היא לא עשתה פיפי 12 שעות!, היא עשתה בשעה 18.00 פיפי, האכלתי בשעה 18.30, היא נכנסה לישון בשעה 19.00 קמה לקראת 3 בלילה יבשה, אכלה נכנסה שוב לישון קמה בשעה שש יבשה! רק אחרי ששוב הבאתי לה בקבוק היא עשתה פיפי. דיברתי עם הרופאה שוב והיא אמרה שבגלל שהיא נתנה את השתן אין לה איך לבדוק ואם זה חוזר על עצמו במרווחים כאלו לדבר איתה שוב. מציינת שבמהלך היום היא כן נותנת שתן, כן שותה, גם אחרי שקמה יבשה היא קמה חיונית ומקשקשת ב"ה, לא מעמיסה עליה בגדים ושמיכות ככה שלא חם מידי ולא קר מידי. ממה זה יכול לנבוע? סליחה על החפירה🫣

סיפור הלידה שלי🪬🤍🧿✨ הסיפור לא פשוט, מבקשת מכל הנשים שלא חוו לידה ראשונה לא לקרוא ואם קראתן, אל תכניסו לעצמכן לראש שככה זה יהיה אצלכן, אז אחרי הרבה התלבטויות אם להעלות או לא, מרגישה שזה מה שיעזור לי לסגור את מעגל הטראומה שעברתי.. שבוע 39 עולה למיון בבני ציון עקב חשד חזק לרעלת הריון, הייתי בצקות כולי, נפוחה, מתגרדת אבל לא כאובה, במיון ממליצים על זירוז לידה כדי לא לקחת סיכון כי אי אפשר לשלול את הרעלת עקב התסמינים למרות בדיקות דם וחלבון תקינות, כפי שאתן יודעות בעלי מגויס מהיום הראשון ללחימה והתחלתי ממש לבכות כשהבנתי שיש מצב שהוא לא יהיה בלידה של הבן הראשון שלנו, עושים בדיקה יש פתיחה של 1.5 ומחליטים על בלון, מעדכנת את בעלי ואומר לי שאם מכניסים לחדר ליד ישר לעדכן, בינתיים המצב בצפון מתחמם, אזעקות בכרמל, ומתחילים לפנות כל מי שנושם והולך בכוחות עצמו מהביהח , אני מחליטה לא לקחת בלון וחוזרת הביתה, בשבוע 41 עולה לביקורת מעקב הריון עודף (לראשונה, לא עליתי לפני כן מ40) בבדיקה פתיחה רואים 2.5 הרופא עושה סטריפינג ומחליטים על פיטוצין כי הצירים שיש לא מורגשים ולא מקדמים לידה, ויש מיעוט מי שפיר שלא ברור לאן הולכים כי אין ירידת מים, השעה 11:40 בבוקר. אין חדרי לידה פנויים, יש עומס, מועברת למחלקת יולדות, בעלי יוצא הביתה אחרי 19 יום לבית החולים, מגיע וההתרגשות גדולה מלראות אותו ולהבין שיש לי 48 שעות ללדת לפני שהוא חוזר לבסיס, מעבירים את הלילה באשפוז ועדיין אין חדרי לידה פנויים, מגיעים לצהריים למחרת סביב שעה 12 מרגישה טפטופים, עושים בדיקה והרופאה לא שוללת ירידת מים ולא מאשרת אותה, הפתיחה אותו הדבר, מעבירים אותי לחדר לידה. מתחילה ההתרגשות הגדולה, אכלתי שווארמה להרגיע את הלחץ ואז עושים חוקן(ממליצה מאוד אגב😂) ומכאן מתחילים עם הפיטוצין. אעצור ואומר שהחלום הכי גדול שלי כל ההריון היה ללדת בלידת טבעית לידת מים בלניאדו, תודה ה׳ רצה אחרת והמציאות הייתה שונה לחלוטין. המיילדת נכנסת מציגה את עצמה ואני מספרת לה שהחלום שלי הוא לידה טבעית ושלא יציעו לי אפידורל עד שאני לא מבקשת בעצמי, מתחילים בפיטוצין, עושים שוב סטריפינג פתיחה 3. ככה מגיע כבר הלילה התחלפה עוד משמרת של מיילדת, נכנסת מיילדת בשם קריסטין ואני מקווה ללדת כל עוד היא כאן, בעלי נוסע להביא לי ולאמא שלי אוכל, השעה 2 בלילה בערך, הצירים סבילים מאוד, מעלים את המינון של הפיטוצין, הגענו כבר עד 100, ורק אז הרגשתי ציר לידה אמיתי לראשונה, וחשכו עיניי, לא חשבתי שקיים גודל כאב כזה, בפתיחה 3 וצירים שהם צירי לידה ומרוב שהיו חזקים, עוד לא נגמר ציר התחיל חדש, המוניטור כבר השתגע והראה גלים חזקים שחרגו מהשרטוטים, אני רואה כוכבים וזועקת לבורא עולם שיושיע אותי, מתחילה לאבד הכרה בין ציר לציר, ותוך כדי הציר מקיאה את נשמתי לכל עבר, שוב מאבדת הכרה וככה עד 6,7 בבוקר. הפתיחה הגיעה ל4 וקצת, הרגשתי שהנשמה שלי עומדת לצאת מהגוף שלי ואני לא מגזימה, הרגשתי שעוד רגע מוסרת נשמתי לבורא ושאחרי כל כך הרבה שעות של סבל בשארית כוחותיי, שניה לפני שאיבדתי הכרה צורחת מרדים, תביאו מרדים, בעלי כמעט מתמוטט מלראות אותי צורחת ככה ואמא שלי בוכה יחד איתי ומנסה לטשטש שלא אראה ואתחלש, עוד משמרת מתחלפת ונכנסת המלאכית שלי, המרדימה, היא מנסה לשים לי את האפידורל ומרוב חולשה הגוף בוגד בי, אני מאבדת הכרה כל דקה ואין לי כוחות אפילו לצרוח בציר או ליידע שאני בציר, אני מצליחה רק לומר ״עכשיו״, מתחילים לנסות לעורר אותי, הרופאה נותנת לי ״סטירות התעוררות״ על מנת שלא אקפוץ ואזוז תוך כדי ההזרקה, בשארית האחרונה שלי מצליחים להחדיר את האפידורל ומאבדת הכרה לאחרונה.נרדמת. השעה 7 וחצי.. מידה שמה, מיילדת מקסימה, אדיבה, אומרת לי אני איתך, את יולדת לפני שבת כמו שרצית, ואנחנו עושות את זה ביחד, בתנאים שלך, באיזה תנוחה שתבחרי אני איתך. בודקת פתיחה התקדמנו ל6, חוזרת אחרי שעה בודקת שוב, 9, נותנת לי קצת זמן ואומרת לי אני תכף באה, היא חוזרת ואני אומרת לה בסטלה של האפידורל יש לי קקי, היא אומרת לי את הקקי הזה את הולכת לגדל, זה הבן שלך, אנחנו מתחילות. היא נוגעת ואומרת לי יש לו הרבה שיער, אמא שלי בוכה מהתרגשות, והנה אחרי פחות מ20 דק, 3 צירים שבהם לחצנו, הניחו אותך עליי, אני צורחת בכל הכוח מזמור לתודה תוך כדי שבעלי לידי קורא תהילים ובוכה, בכית בשקט זעיר ואתה עליי, אחרי 6 שנים שחיכיתי לך מאז ההפלה הראשונה, יצאת בלי טיפה של דם, נקי כמו מלאך טהור והשם יודע איך, יצאת שכפול שלי. הפכת אותנו לאנשים המאושרים בעולם ותודה לך על זה ילד שלי, הבטחתי לרבי מאיר בעל הנס (שהשם שלו הוא נהוראי) שאם יהיה לי בן וההריון יעבור בשלום אקרא לו על שמך, אז אחרי הרבה אשפוזים, הרבה בלבולי מוח של רופאים, מיליון ריצות ובדיקות ומחקרים, הנה אתה, בריא ושלם. נהוראי דוד שלי, תודה לך על התואר ״אמא״. מוקירה לך תודה בורא עולם שזיכית אותי מבין מיליוני נשים צדקניות להביא לך את הילד שלי. 🤍

ילד בן שנה וחצי מוריד את הטיטול ולא רוצה להחזיר אותו. עושה לי פיפי ברצפהההה