התחתנתי בגיל קרוב ל 40 בעלי בן אדם טוב, יש לו כוונות טובות אבל רוב הזמן הוא ממש קשה, בן היתר כי קשה לו. אהבה גדולה אף פעם לא היתה בנינו אבל כן סה"כ מסתדרים... אחרי שנים של טיפולים נולד לנו ילד מקסים ואני כמובן כבר הייתי רוצה עוד, אבל מצד שני אני מרגישה כל כך לבד כל ה "עומס" של גידול הילד לגמרי עלי... העבודה שלי כמובן נפגעת כי אין לי יכולת לעבוד 9 שעות ביום כנדרש לא ישנתי כבר שנה וכבר שכחתי איך זה לצאת עם חברות או לבלות בערבים בעלי לא יוזם כלום!! לא דייט, לא נופש, לא חו"ל... וכשאני מנסה ליזום הוא לרוב מבטל אותי בזלזול זה ממש לא החיי נישואין שחלמתי עליהם ומצד שני בצורה מובהקת, אם נחליט להיפרד אין שום סיכוי בעולם שאני נכנסת שוב לזוגיות - את בעלי הכרתי אחרי 10 שנים קשות של רווקות, אני יודעת מה יש בחוץ וזה באמת לא יותר טוב אין לי הרבה מה ללכת לטיפול זוגי - ניסינו אבל בעיקר יש לו פשוט אופי מאוד מאוד קשה, ידעתי את זה כבר לפני שהתחתנו, היו לי המון ספקות אבל בעיקר כבר הייתי לחוצה להקים משפחה. אני 100% בטוחה שיש לו קצת בעיות, שהוא על הספקטרום ואף פעם לא אובחן יש לו לא מעט הפרעות, כל הזמן מאוד שלילי, כשמשהו מפריע לו הוא לא מסוגל לשחרר, כל דבר מפריע לו, כל דבר מעצבן אותו וכבר מגיע למצב שהוא ממש מתיש אותי והוא אפילו לא מבין למה.. לא יודעת מה אני מנסה להשיג פה בפוסט, אולי עיצה, אולי הזדהות, אולי סתם לפרוק אבל אם למישהי יש מחשבה מעניינת אשמח לשמוע