יש כאלה שלא עשו פעילויות ספורטיביות במהלך הריון והחלמה מלידה הייתה בסדר? אני לא…

יש כאלה שלא עשו פעילויות ספורטיביות במהלך הריון והחלמה מלידה הייתה בסדר? אני לא מסוגלת לעשות שום פעילות הכאבי גב ובטן תחתונה הורגים אותיי
💬4 תגובות👍1 לייקים

תגובות (4)

משתמשת פורטי
משתמשת פורטי15 בפברואר 2025 בשעה 18:26
לא עשיתי כלום כלום ושום דבר בהריונות והייתה לי את ההחלמה הכי קלה ופשוטה 🪬😊 עמדתי על הרגליים שעה אחריי ולא כאב כלום. ובהריון במיוחד השני לא הצלחתי לזוז מכאבים. שתהיה לידה קלה!
משתמשת פורטי
משתמשת פורטי15 בפברואר 2025 בשעה 18:31
גם אני לא עשיתי כלום הייתי פדלאה כל ההריון ושעה אחרי לידה שכחתי כבר שילדתי 😅
משתמשת פורטי
משתמשת פורטי15 בפברואר 2025 בשעה 18:36
יאא איזה מעצבןן זהה וכל הזמן חופרים לעשות ספורט לעשות הליכות חח ואוף אין לי כוחותת לכלום כבר התחלתי לחשוב אולי אני היחידה שככה
משתמשת פורטי
משתמשת פורטי15 בפברואר 2025 בשעה 19:07
ההחלמה היא פחות בקטע של הלידה עצמה אלא החלמה מההריון הכוונה יותר רצפת אגן, היפרדות ביטנית וכאלה

פוסטים נוספים שיכולים לעניין אותך

סיפור לידה- נתחיל מזה שתמיד חשבתי שהסיפורים האלה קורים רק לנשים אחרות, כאלה שנראות לי הרבה יותר חזקות ממני (לא פיזית — מנטלית). אבל אז הגיע הלילה שהפך אותי ללביאה. שישי בערב, 23:35. טפטופים. לא יודעת אם זו ירידת מים, אבל משהו בי מתחיל לזוז. אני מארגנת תיקים, מחליפה לבן הגדול, מתארגנת לחדר לידה. עוד טפטופים. אני תופסת שזה באמת קורה. אני נכנסת להתקלח, אומרת לבעלי שיתקשר לאמא שלי. מבקשת ממנו מיליון דברים — ברור שהוא שוכח חצי 😂 אנחנו יוצאים, מורידים את הגדול אצל אמא שלי ויוצאים לדרך. אני מחוברת לטנס, מתחילים צירים חזקים וצפופים. כאלה שאני בטוחה שעוד רגע אני יולדת ברכב. אני כבר לא מסוגלת לדבר עם בעלי או אמא שלי; רק להתמקד בכל ציר. והטנס? הטנס הציל אותי. מגיעים למיון בצרחות שאני חייבת אפידורל דחוף. אני מרגישה שאני יולדת עכשיו. האחות בודקת — פתיחה 3. אני בהלם. בעלי בדיוק מסיים לפתוח תיק, אמא שלי חונה, וכולם שומעים “פתיחה 3” וצוחקים. ואני? עם צירים של ה’ ישמור, מרגישה שאני הולכת למות. הטנס על המקסימום, אין יותר לאן לעלות. ואני רק ב-3. ואז… מגיע הציר. ציר מהסוג שלא דומה לכלום — דקה וחצי של מוות. אני צועקת שיש לי קקי במיון כמו משוגעת 😅. האחות בודקת שוב. אני מרגישה שמשהו קורה ושואלת אותה: “כמה?? כמה??” היא אומרת: “פתיחה מלאה. נכנסים לחדר לידה.” אמא שלי צועקת “יש!!!” ואני מתפרקת בבכי: אין אפידורל. אני הולכת ללדת בלי אפידורל. אני, שכל דבר קטן כואב לי. אני אומרת שאני לא מסוגלת, שאני לא אצליח. שאני חייבת אפידורל. האחות מסתכלת עליי ואומרת: “את כבר שם. הראש בחוץ. כמה לחיצות וזה נגמר.” נכנסים לחדר לידה — 4 אחיות, 2 רופאים, כולם מדברים, מלא רעש. אני בשיא הפחד. הכול תלוי בי. אני בלי אפידורל. אני לא מאמינה שאני באמת עושה את זה. אני לוקחת נשימה ואומרת בקול: “אני צריכה שקט.” מסתכלת על האחות ושואלת: “מה לעשות?” היא מסבירה. אני עושה בדיוק מה שהיא אומרת. שלוש לחיצות — והנסיך שלי בחוץ. 3.100 קילו. 39+6. הגעתי למיון ב־1:44. הוא נולד ב־2:06. ⸻ אני כותבת את זה כדי שכל אישה תדע: הגוף שלנו הוא פלא עולם. גם כשאנחנו לא מאמינות בעצמנו — הגוף יודע. הוא זוכר, הוא פועל, הוא נותן חיים. אנחנו הרבה יותר חזקות ממה שנדמה לנו. אנחנו לביאות. 🦁💛
💬56 תגובות❤️38 אהבה👍106 לייקים