הבן שלי בן שנה ו4 סובל משקד שלישי מוגדל שגורם לו לנחירות, התעוררויות רבות בלילה ושינה מאוד תזוזתית ולא רגועה והוא עכשיו בקפיצת גדילה רצינית ואני איתו בבית כשהוא מתעורר בלילות הוא לא חוזר לישון.. וכל הלילה ער ובוכה לא משנה מה אני עושה הוא לא רוצה כלום הוא פשוט עייף ולא מצליח להירדם לפני כמה ימים דיברנו עם חמותי בוידיאו ובעלי סיפר לה שהילד לא ישן כל הלילה ואז היא אמרה לי בשיא הרצינות אני לא מבינה מאיפה הביטחון שלך שהילד בחדר נפרד, את חייבת שהוא ישן בחדר שלכם, המוניטור לא מחליף רגש וזה ממש פגע בי. את רומזת שאין לי לב? שאני אמא לא טובה? שלא אכפת לי מהבריאות של הבן שלי? גם ככה אני עוברת סיוט בתקופה האחרונה אז למה להוסיף?? למה לדבר בלי לחשוב אולי תגידי את הדברים בצורה קצת יותר נעימה? ולמה בכלל אני לוקחת אותה כלכך ללב נמאס לי מעצמי לפעמים. אני מתוסכלתתת מהמצב הזה שאנחנו לא ישנים בלילות, הילד היפראקטיבי ברמות, כל היום צריך למצוא לו תעסוקה, לא אוכל טוב, לא ישן טוב, נוחר כל הלילה.. ואין לי תלונות להשם אבל באמת שקשה לי נורא. אני הגעתי למצב שאני ויתרתי על עצמי לגמרי שלא נדבר על הזוגיות כי פשוט אנחנו עסוקים בו כל הזמן לא בקטע רע.. אני גם לא עובדת בגלל שהילד כל הזמן חולה. אבל כל היום שלי מסתכם בלהיות עם הילד, לנקות, לבשל, לכבס, לסדר, מקלחת הרדמה ולהמשיך הרדמות כל הערב. וכן אנחנו מנתחים אותו אבל עד אז יש קצת זמן.. וזהו.. בנתיים אני פשוט עייפה כלכך .