פוסט פריקה אמא שלי אף פעם לא רצתה להיות אמא וגם לא סבתא. ויוצא מצב שאני פשוט לבד. יש לי ילד בן 5 חודשים ובמזלי בעלי שותף מדהים (אפילו עושה יותר ממני) ואמא שלו גרה לידנו ועוזרת לנו המון. אז מבחינת עזרה יש לי המון ולא מרגישה שאני קורסת באמהות אפילו להפך יש לי הרבה שקט וחופש. אבל מבחינה רגשית אני פשוט פגועה וכועסת. איך אמא שלי לא רוצה להיות בחיים שלנו? היא משחקת אותה מתרגשת מתמונות שאני שולחת אבל מגיעה אלינו פעם בחודש ל20 דק והולכת. לא מובן לי איך אפשר? הנכד הראשון שלך! יותר מעניין אותה להיות עם הבן זוג היחסית חדש שלה מאשר להיות איתנו, פעם אפילו היא אמרה לי שכשהיא איתנו בארוחות שישי בלעדיו היא מרגישה לבד. אמרתי לה איך את מרגישה לבד עם המשפחה שלך? זה הזוי. שלא נדבר שבברית היא עשתה לנו סצנה שלא הרשינו לה להביא את הבן זוג שלה (זה היה אירוע אינטימי בבית רק המשפחה הממש ממש קרובה אפילו אבא שלי לא הביאה את הבת זוג שלו) והיא הגיעה לברית עם פרצוף 9 באב לא דיברה עם אף אחד ואז אחרי שהוא חתך פשוט הלכה. אני פשוט בהלם כל פעם מחדש מההתנהגות שלה כאילו היא בת 15. היא תמיד הייתה ככה גם שהייתי ילדה ונאלצתי ממש לגדל את עצמי. אני בטיפול פסיכולוגי המון שנים אבל מרגיש לי שלא משנה מה אני פשוט תמיד אכעס ואהיה פגועה מהמצב הזה אפילו עכשיו אני לא מצליחה לישון מהכעס. אני צריכה כל הזמן להזכיר לעצמי שזאת אמא שלי וזה מה שיש ולהתרגל לזה ולא לצפות למשהו אחר אבל איכשהו אני לא מצליחה.