יקירה אני בטוחה שזה כואב להרגיש ככה.. אבל ככה זה ילדים.. בני כמה הם?

מזדהה איתך בכל מילה. אני נותנת את הנשמה, מחייכת עוטפת, נשארת בבית כשחולים, מכינה אוכל, ציורים, צביעה, פלסטלינה, להכין איתי בצקים. הכל ועדיין, יעדיפו את אבא או את חמותי (שלא איתם באמת. פשוט נותנת לנם פלאפון וזהט

זה לאו דווקא נכון. לפעמים זה תקופות . הגדול שלי בין גיל שנתיים ושלוש היה באובססיה קשה לאבא שלו ובגיל 4 זה התחלף 180 מעלות. לפעמים הם אוהבים ולא יראו לך כי זה מובן מאליו. ואת תדעי את זה רק שיקרה משהו ואת לא תהיי שם והם יבינו . פעם התאשפזתי על משהו ורק אז הבנתי כמה חסרה הייתי לילדים ולפעמים יש את העניין של להתחנן לתשומת ללב ממי שמתעלם מהם. זה מתבטא בהערצה, ודבר אחרון - אם את מכבדת את עצמך יכבדו אותך. זה נכון לילדים לבעל ולכל סביבת עבודה. וכן כבוד כלפי עצמך אומר לפעמים - אני הולכת לעשות עכשיו משהו שהוא טוב עבורי ולא רק להיות משרתת עבורכם. יש בי עוד רבדים שלא קשורים רק אליכם. זה חשוב נורא, גם עבורך וגם עבור הסביבה.

הם איתך ככה כי הם מרגישים הכי פתוחים איתך. כשאתה פתוח עם מישהו אתה לא צריך להיןת מנומס איתו. הם איתך כל הזמן ו רגישים פתוחים איתך. עם האבא שרואה אותם פעם בשבוע מן הסתם פחות... אני גם בטוחה שהם מרגישים צורך להוכיח לו שהם אוהבים אותו כדי לקבל חזרה. איתך הם יודעים שהאהבה שלך היא ללא תנאי וזה משאב בלתי נגמר.