אני מתוסכלת וצריכה לדבר... אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל אבל רע לי כל כך... בהריון שני, אמא לילד בן כמעט 4. בעל שחוזר מאוחר מהעבודה. עובדת במשרה מלאה, יש לי עזרה מחמי וחמותי פעם בשבוע אבל כולן יודעות כמה זה לא באמת מספיק... אני מתפרפרת מהעבודה לסידורים של הבית לגן של הילד, גם קשה לו קצת בגן עירייה הוא ילד קצת רגיש וביישן אז אני נותנת לו אקסטרה תשומת לב ומתרגלת איתו המון בבית (ככה שלא יכולה באמת לזרוק אותו מול המסך, אני ממש משקיעה בו) אבל מוצאת את עצמי מאבדת את עצמי לגמרי ברמה שלא יכולה לקבוע תור לציפורניים לא מספיקה להתאמן אז ביטלתי את המנוי משמינה, מוזנחת, ורע לי בנשמה שאני מביאה עוד ילד לעולם כשאני בכלל לא מצליחה לנשום. מי אני, מה אני? אני חיה בשביל כולם ולא בשביל עצמי. כולן ככה? זהו זה פשוט ככה יהיה עד שהם יגדלו? אני כל כך עצובה כי אני רוצה להיות גרסה אחרת שלי יש לי חלומות, שאיפות, אני רוצה לדאוג לבריאות שלי ובסוף בכלל לא מספיקה לשתות מים בגלל העומס. וגם אתמול בסקירה מוקדמת נסעתי לבד כי בעלי היה חייב להיות עם הילד ואסור היה להגיע עם ילדים, ובאתי וגילו משהו קטן בלב של העובר שזה גם הכביד עליי ורק עכשיו הספקתי בכלל לקרוא את הסיכום בדיקה. אני מיואשת, לא יודעת מה לעשות. חייבת עצה תודה למי שקראה עד כאן 🥹