תוך כמה זמן מקבלים את התוצאות של הסקר גנטי ? בכללית

בנות שעברו קיסרי .. מה שונה ההריון השני אחרי הקיסרי? בצלקת? בתחילת ההריון ?במשך ההריון ? בתנועות? יש שינוי מהותי כלשהו ?

בנות.מה עוזר לכן לצרבות??? בימים האחרונים ממש סובלת חודש תשיעי זה סיוט

רק לא מזמן העזתי לראות שוב את הסרטון של הלידה שלי. לא היה קל, אבל שם – בין הצעקות, הדמעות והכאב – הבנתי כמה הייתי חזקה. זה הסיפור שלי. לא מושלם, אבל אמיתי. סיפור הלידה שלי קמתי ב־3:00 לפנות בוקר עם תחושה צורבת בבטן. לא ידעתי אם זה באמת מתחיל, רק ידעתי שאני מרגישה משהו חזק. ניגשתי לבעלי ואמרתי לו שאני מפחדת. הוא חיבק ואמר שאולי אלו צירים — ואני, שזכרתי את הלידה הקודמת, חשבתי שזה שונה. אבל עם הזמן הכאב התחיל לבוא בגלים, והבנו – זה קורה. ישבנו יחד בסלון, ערים, מקשיבים לגוף שלי. ב־10:00 בבוקר נסענו לבית החולים, רק כדי לשמוע שיש לי פתיחה של חצי סנטימטר ושאני יכולה לחזור הביתה. אז חזרנו. הבת הגדולה שלנו כבר הייתה אצל סבתא והרגשתי שזו הזדמנות לתת לגוף שלי לעבוד בקצב שלו. עליתי מדרגות, שמנו שירים יפים, התחבקנו, התקלחתי במים חמים. הכול מתוך תחושת קרבה, מתוך אמונה שזה יתקדם – ובאמת, לאט לאט הצירים התחזקו. בשמונה בערב יצאנו שוב לבית החולים. בדרך קיבלנו התראה על אזעקה, והשומרת לא רצתה להכניס אותנו. כבר אז הרגשתי חוסר ביטחון, אבל אמרתי לעצמי – אני מתקדמת, אני בדרך להביא חיים. במיון קיבל אותי אח נחמד, שאמר שהוא רופא. הוא בדק אותי, ביצע סטריפינג בלי לבקש רשות – וזה כאב מאוד. משם התחיל הקושי האמיתי: חוסר האמון, התחושה שלא רואים אותי כאדם אלא כעוד יולדת. אחרי שאמר שיש פתיחה 2.5 ושלח אותי “לחדר לידה”, שמחתי. אבל עברו שעות, ואף אחד לא התייחס. ראיתי את האחיות מדברות ביניהן, מבינות שהוא טעה, ואף אחת לא באה להסביר לי. הכול התברר לי לבד – הרגשתי שקופה. אבל לא ויתרתי. ניסיתי להישאר ממוקדת, לנשום, להתמודד עם הצירים לבד. כשביקשתי עזרה – כדור פיזיו, בקבוק חם – קיבלתי תשובות קרות. שעתיים של צירים בלי רופא, בלי תמיכה אמיתית. ואז הגיע הרופא הראשון שהרגשתי שרואה אותי – מלאך. בדק אותי בעדינות, אמר שיש פתיחה של 3.5 ושלח אותי סוף־סוף לחדר לידה. אפילו שהחדר היה ישן ולא נעים – הרגשתי הקלה. כשהגיע האפידורל, כבר הייתי בפתיחה 6. זה עזר, אבל גם גרם לבחילות נוראיות. הרגשתי קפואה, תלויה באחרים, אבל בפנים המשכתי להחזיק. המיילדת שמה פיטוצין ופקעה את המים – ומשם הכול הסתבך. ירידות בדופק, החזרת מי שפיר, בלבול בין הוראות של רופאה למיילדת. ביקשתי שיפסיקו עם הפיטוצין – זה לא הרגיש לי נכון – אבל הוא הוחזר שוב. ואז שוב ירידות בדופק. נשארתי לבד עם צפצופי המוניטור, ופתאום קיבלתי התקף חרדה. נשמתי חמצן, בכיתי, אבל גם שם – בתוך הפחד – מצאתי בתוכי שקט קטן, קול שאמר לי: את לא נשברת. ואז הגיע הרופא ואמר – “נראה שהפתיחה לא מתקדמת, יש ירידות בדופק, מתכוננים לקיסרי.” נבהלתי מאוד. אבל אז בעלי הסתכל עליי בעיניים ואמר לי: “תשחררי. מקסימום תעשי ניתוח – העיקר שהוא יצא בשלום. זה הכי חשוב.” המילים שלו כמו פתחו בי משהו. הרגשתי איך הגוף מתחיל להשתחרר, איך הפתיחה נפתחת פתאום מעצמה. אבל במקביל, כל חוסר התיאום בין אנשי הצוות – כל הסתירות, הדיבורים הלא ברורים – גרמו לי לחוש שוב את אותו חוסר אמון. קשה היה להרגיע את הלב אחרי כל מה שעברתי שם. שכבתי על צד שמאל למרות הבחילות – זה עזר לו. ואז הרגשתי צירים חזקים במיוחד. הרופא בדק ואמר: “פתיחה 8.” עוד רגע אמר: “תתחילי לדחוף.” שלושה רופאים נכנסו, לחצו לי על הבטן, הכול היה סוער. אבל אני נשמתי. דחפתי. וברגע שהוא יצא – ידעתי שזה נגמר. שניצחתי. אחר כך הייתה עוד דרך – השילייה שלא יצאה, הרחם שלא התכווץ, התפרים – אבל כבר הייתי אחרי. כבר הייתי אמא בפעם השנייה. המיילדת התנצלה, אחרת העירה הערות קשות על “תינוק עצבני” ועלי, אבל אני בחרתי באותו רגע להפסיק להילחם. רק רציתי לשמור על השקט שלי ועל התינוק שלי. ורק לאחרונה העזתי לראות את הסרטון של הלידה. הלב שלי דפק חזק כשהפעלתי אותו. והדבר הראשון שנשמע שם, ממש כשהוא יוצא לעולם, זה הקול של המיילדת שאומרת: “איזה תינוק כועס וכעוס.” זה היה המשפט הראשון שאמרו עליו, ברגע שבו נולד. קשה לי לשכוח את זה. היום, כשאני נזכרת בלידה הזו, אני עדיין נרעדת. אבל אני גם מבינה – הייתי שם, בכל הכאב, בכל הבלאגן, בכל הפחד – והייתי חזקה. הלב שלי ידע להילחם, לנשום, לשחרר. הלידה שלי אולי לא הייתה “מושלמת”, אבל היא שלי. ובתוכה – יש סיפור על אישה אמיצה, רגישה, שנולדה מחדש יחד עם התינוק שלה.