היי בנות, זה נורמלי אם ירד לי קצת דם מהפופיק? ניסתי לנקות ואז זה קרה

שבוע 23 לא הרגשתי אף פעם בחילות והקאות בהריון, פתאום כבר יום מרגישה בחילות וחולשה נוראית, אחרי שמקיאה מרגישה תחושת הקלה בדיוק לכמה דק ואז שוב בחילה ולא מסוגלת לאכול... מה דעתכן

התחלתי לתת לבת שלי נוטרילון ar בת חודש ואני משתמשת לה בפיטמה מס 1 ובקושי יוצא כי זה ממש סמיך אני יכולה להעביר למס 2 בגיל כזה ?

יצאתי לחופשת לידה ולפני החופשה אמרתי שלוקחת לפחות חצי שנה עכשיו אין מסגרות לילדים רק מגיל שנה בעיר שלי נסגרו מלא תינוקיות והכל תפוס איך אומרת להם בעבודה שחוזרת אחרי 10-12 חודשים ולא חצי שנה הרי התקן נשמר רק חצי שנה אני בלחץ אוף

איך חיים עם החוסר ידיעה מה קורה עם העובר בין בדיקה לבדיקה?? שקיפות עורפית עוד 3 שבועות🫠

צריכה את העזרה שלכן... אני נמצאת בצומת דרכים. קצת ארוך 🙏🏼 אני ובעלי כבר 7 שנים ביחד, מתוכם 3 שנים נשואים יש לנו ילד בן 1.2 ועכשיו אני בהריון שני.. תמיד היו לא בעיות עצבים. מההתחלה שלנו כבר. הוא היה נלחץ מדברים, ומעומס, לא היה משתף בדברים, ואז היה מתפוצץ. היה מוציא את זה בלשבור דברים, או לקרוע דברים, דברים שלו בעיקרון. כשזה היה קורה, הייתי נותנת לזה לחלוף- עד שהיה מאיים להתאבד ופה הייתי מתערבת ומנסה להכניס בו הגיון. הוא לא מטופל בשום צורה. ניסה ללכת לטיפול אבל הרבה פעמים הפסיק מיוזמתו. לאחרונה המצב החריף בגלל המלחמה. הוא גויס למילואים לארבעה חודשים, ועכשיו גויס שוב לחודש. להרגשתי, הוא היה נהנה שם, כמה שזה מוזר להגיד, אבל היה חוזר הביתה כעוס ולחוץ. שבוע שעבר הוא התעצבן כי מסתבר שכאבו לו השיניים(זרק את זה לאוויר בדיעבד)הוא הלך לחדר ושבר שולחן קטן שהיה שם, ואיים להתאבד. דרך את הנשק ואיים גם לקפוץ מהמרפסת.. מה שהיה שונה הפעם זה שראיתי רק את הבן שלי. כשזה קרה הבן שלנו ממש נלחץ והתחיל לבכות, אז התעסקתי בלהרגיע אותו ונתתי לבעלי לפרוק את זה. הוא לא מסוגל לפגוע בנו, אבל ההתנהגות הזאת מאוד מאיימת ומפחידה. וככל שהבן שלי גדל, אני מפחדת שהוא יצולק יותר. אמא שלי במשך שנים לא ידעה שהוא כזה.. מאוד סינגרתי עליו, וריחמתי עליו. ההורים שלו לא נותנים לו מקום, וגם בתור ילד הוא היה כזה. מאוד מופנם ושקט. שבוע שעבר עירבתי את אמא שלי ואת ההורים שלו. הרגשתי שנחצה קו אדום ברגע שהוא דרך את הנשק מול הבן שלנו. אמא שלי ממש פחדה שאני אשאר פה, ובצדק. ההורים שלו ניסו לדבר איתי ולהרגיע אותו , וסוג של האשימו אותי במצב.. אמרו לי שאני צריכה לתת לו יותר ביטחון, ולא להלחיץ אותו. כמובן שעניתי ואמרתי להם שהחיים מלחיצים בלי שאני אלחיץ אותו. הוא צריך ללמוד להתמודד עם זה וללכת לטפל בעצמו... אמא שלי דיברה עם אבא שלו ושיתפה את החששות שלה, ואבא שלו אמר ״שהוא ראה דברים גרועים יותר״. זה היה לי מזעזע לשמוע את זה. כשבעלי חזר למילואים למחרת, הוא דיבר עם הרופא שלו ועכשיו הוא מטופל בכדורים, ומטופל במרכז חוסן. אני חייבת לציין, שהוא לא בן אדם שמתקשר יותר מדי, ודי רגיל שאני עושה בשבילו הכל. ההורים שלי מנסים להשיג אותו דרכי, כי הם יודעים שלא יענה להם, ככה שאני מעורבת בקשר שלהם מאוד. האם אתן חושבות שהתקפלתי? הייתי צריכה לעזוב אותו ולא לתת הזדמנות? אני לא רוצה לעשות נזק לילד שלי ובטח לא לזה שעוד לא נולד. תודה למי שקראה עד לפה❤️