בנות איך אתן יודעות שהבעל ממש נמשך אליכן? אני מרגישה שלא נמשך אליי כבר וזה…

יאללה נכנס לתנור😻

הי. 11 חודשים אחרי לידה לוקחת גלולות יאז לקחתי את הגלולה של המחזור ביום ראשון שעבר , בדכ אחרי יום או יומיים מתחיל טיפטופי דימום ואז אחרי 3 או 4 ימים מהכדור כבר מקבלת מחזור הפעם יש ממש בקטנה טפטופים כבר שבוע , ולא מקבלת לדעתכם זה בעייתי או משהו שמצריך בדיקה? או שזה קורה בגלולות? זה לא קרה לי אפ פעם.. אשמח ליעוץ ממי שיודעת כי רופאת נשים יש רק עוד חודש תורים..

שלום, זה פוסט פריקה אבל תמיד אשמח להארה ילד בן 2.10, בן יחיד כרגע לזוג הורים נשואים דוברי שפה עברית ורוסית (רוסית בעיקר עם סבא וסבתא אחת לחודש- מבין את השפה), עדיין לא מדבר בצורה ברורה אבל כן יש מילים ומשפטים שאפשר להבין, חווה התעללות פיזית ונפשית על ידי מטפלת מגיל 4 חודשים עד 8 חודשים. עד גיל שנה וחצי לא היה יותר קשר עין, ואם היה אז לזמן מאוד קצר. נכון להיום עדיין עם מוצץ ושמיכי (רק בבית איתה), יש התקפי זעם מטורפים, קשיים חברתיים נוראיים, מרביץ לכולם, טורק דלתות, זורק כיסאות, כן אני חושבת שזה טנטרום כי בסוף הוא משתולל ורץ בכל הבית ומעיף הכל עם הידיים והרגליים אבל עדיין מחפש את המבט שלי ובודק אם אני מסתכלת או לא. אנחנו בהתפתחות הילד כבר שנה וחצי, העו״סית טוענת שאין שום סממן לאוטיזם, הקלינאית תקשורת גם היא טוענת שאין סימנים לאוטיזם אבל כן קיים עיכוב שפתי של שנה. המרפאה בעיסוק מדגישה כי המוטוריקה העדינה והגסה מושלמת וכי הוא מתקשר ומקשיב לה לאורך כל המשחק. ביקשתי פסיכולוגית, ביקשתי רופא התפתחותי, ביקשתי פסיכיאטר ובקיצור ביקשתי איבחון מלא ולא קיבלתי מענה (לא מתכוונת לוותר). בכל סיטואציה חברתית, אין בן אדם אחד שלא מעיר לי על התנהגותו (לא משתלב עם ילדים, מעדיף תמיד להתבודד, לא מוכן לשתף אחרים במשחקים, מרביץ לילדים וחוטף משחקים ובורח איתם, לא מוכן שייגעו בו, לא מחפש חום או אהבה מאף אחד, לרוב נכנס תמיד לעימותים עם כל דבר שזז, לא מוכן לקבל את המילה ״לא״, שום דבר אבל שום דבר לא משחד אותו!) בגדול אני מבינה שהילד שלי חכם ומתוחכם בצורה יוצאת דופן, יודעת שרוכש אמון מאוד מאוד לאט באנשים (ויש סיבה למה), לא סומך על אף אחד ובעיקר רוב הזמן פועל הישרדותי. אני יודעת שהבטחון שלו הוא מהשמיכה ומהמוצץ ולרוב זה מה שמרגיע אותו. תמיד אחרי התקף זעם בעלי הוא זה שמדבר איתו ומלמד אותו רגשות. הוא אומר אני כועס, אני שמח, אני עצוב. למשל, כשהוא שמח הוא רץ בכל הבית ומחרבש מלא מילים ועושה פרצופים די מוזרים אבל ככה הוא שמח ומתלהב. יכול להיות שמה שהסביבה מטפטפת לי משפיע עליי מאוד (שכן יש לו בעיה ואני לא הולכת לאנשים הנכונים וצריך לבדוק שוב) וגם יכול להיות שאין כלום ואני פשוט צריכה לשחרר ממנו ולתת לו להיות כמו שהוא. מצד אחד אנחנו קרובים לסיים את ה12 טיפולים אצל הקלינאית תקשורת וגם יש שיפור מצד שני משהו מרגיש לי לא נכון או יותר נכון לא תקין, כאילו אני לא עולה על משהו.

החלטתי קצת לפרוק, טקסט אומנם ארוך אבל מאוד מעניין. אם יש לכם כמה דקות תקראו את מה שכתבתי... אין לי יותר את מי ואיפה לשתף כשהגעתי בפעם הראשונה לבית של המשפחה של בעלי, כבר באותה פגישה גיסתי (הכלה הגדולה) התחילה לספר לי דברים רעים על ההורים של בעלי ועל המשפחה כולה. היא אמרה לי שהיא מרחמת עליי שהגעתי להיות כלה דווקא לבית הזה. באותו רגע לא באמת הבנתי למה היא אומרת את זה, ולא ייחסתי לכך יותר מדי חשיבות – אבל המשפט הזה נחרט בי, ונשאר איתי שנים. עם הזמן שמתי לב שבכל מפגש היא לא מפספסת שום הזדמנות לדבר על ההורים של בעלי, ותמיד רק דברים שליליים. היא שיתפה אותי בלשון הרע באופן קבוע, שוב ושוב. אחרי החתונה, אני ובעלי גרנו תקופה בבית של ההורים שלו. זו הייתה תקופה מאוד קשה עבורי. חמי וחמותי התערבו כמעט בכל דבר, והיו לא מעט מצבים שהקשו עליי מאוד רגשית. בתוך כל הקושי הזה חיפשתי אוזן קשבת, מישהי שתבין אותי באמת. באותה תקופה התחלתי לשתף אותה בכל מה שעובר עליי בבית. דיברתי איתה בפתיחות מלאה על הקשיים, על התחושות, על הפגיעות. היא תמיד הגיבה בצורה שהגבירה את הכעס, הייתה מדליקה אותי עוד יותר, אמרה שהיא עברה דברים הרבה יותר קשים, שהם אנשים רעים, שהם לא אוהבים אותנו. אני ממש הייתי זורמת איתה בשיחות ומאמינה לכל דבר. לעיתים, מתוך הכעס שלה, היא הייתה מקללת אותם קללות קשות. אני מעולם לא הגבתי לזה – אני אדם שלא מקלל, ולא מדבר בצורה מגעילה. די מהר התחלתי להרגיש שמשהו בהתנהלות שלה לא מסתדר לי. בזמן שאיתי, בשיחות אישיות, היא הייתה מדברת עליהם בשנאה ובבוז. אבל בפגישות עם כל המשפחה יחד – היא הייתה צוחקת, שמחה, מתבדחת, מתחבקת ומתנשקת איתם כאילו אין שום בעיה וכאילו כל השיחות האלה בנינו לא היו. אז הבנתי שהיא פשוט שמה מסכה. היא צבועה. שהיא לא באמת אכפת לה ממה שאני עברתי, אלא מערערת לי בכוונה את הקשר איתם. ועדיין ניסיתי להצדיק אותה לעצמי. אמרתי לעצמי שאולי היא פשוט צריכה לפרוק לפעצים, אולי היא משתפת אותי ממקום של קושי. אבל לא הצלחתי להכיל יותר את כמות הרוע שיצאה לה מהפה. עם הזמן עברנו דירה, והמרחק הפיזי איתה קצת גדל – אבל גם אז היא המשיכה לפתוח איתי שיחות על ההורים של בעלי, שוב ושוב בוואטסאפ. בשלב מסוים היא שלחה לי הודעה קולית של אמא שלה, שבה גם היא מקללת את המשפחה של בעלי. הבנתי שגיסתי מספרת הכל גם מחוץ לשיחות בינינו, ושכל הדברים יוצאים החוצה. לא הרבה זמן אחרי זה, היא שלחה לי הודעה נוספת. היא סיפרה שהייתה אצל ההורים של בעלי, ושלטענתה הם דיברו עליי קשה מולה: אמרו שהאופי שלי “כבד”, שאני יושבת ולא עוזרת במפגשים משפחתיים, שאני מעלה המון דברים לרשתות החברתיות – דבר שפשוט לא נכון – ועוד טענות רבות. היא סיימה במשפט: “הייתי בהלם שהם אמרו את כל הדברים האלה ממש לידי”. כאן כבר ידעתי בוודאות שהיא משקרת לי. היה לי ברור שהיא מנסה לפגוע בי, לנתק אותי מהם רגשית, וליצור אצלי תחושה שאני לא רצויה. הבנתי שיש כאן קנאה, ופחד שיאהבו אותי יותר, ושכל המהלך הזה נועד להקטין אותי כדי להרים את עצמה. אחרי כל זה פשוט התרחקתי מהמשפחה כולה. לא הצלחתי יותר לשבת איתם, לא הצלחתי להיות נינוחה. הרגשתי שאני מאבדת את עצמי. לפעמים מתעורר בי רצון לצעוק ולחשוף את האמת, להגיד לכולם מי היא באמת – אבל בחרתי לשתוק, כי ידעתי שחשיפה כזו תוביל לפיצוץ גדול ולפגיעה בשלום הבית של כולם. היום, חמש שנים אחרי, אני מבינה מי היא באמת. אני לא מסוגלת לסבול את הצביעות שלה. בכל פעם שהיא רואה אותי היא מחייכת חיוך גדול, מוגזם, כאילו הכל מושלם, כדי לעצבן אןתי אבל זה לא מזיז לי. מה שכן קשה לי, זה התחושה שהיא הצליחה לנצל אותי: את הטוב לב שלי, את הפתיחות שלי, את האמון שלי. היא השתמשה בי כדי לחזק את עצמה, כדי לפרוק רוע, כדי לבנות את הדמות שלה על חשבוני. גם אם אף אחד אחר לא יודע את האמת – אני יודעת. ואני מאמינה שיש עוד אחד שראה הכל: בורא עולם, שראה את כל הכוונות הרעות שלה. הסיפור הזה לא מרפה ממני. הוא מלווה אותי ביום־יום, חוזר לי במחשבות, בכעס, בכאב. אני מרגישה פגועה, מותשת רגשית, מנוצלת ולא מצליחה לשחרר. שמרתי הכל בפנים שנים – ועכשיו זה כבד לי בנפש. הסיפור הרבה יותר מורכב מכל מה שכתבתי, אבל לא יכולתי לקצר יותר מזה.