אני לא יודעת אם זאת רק אני, ואני מאוד משתדלת להעביר הלאה כשמדברים איתי על זה כי זה באמת לא שווה התייחסות מבחינתי.. אבל אני לא מרגישה שום מחמאה כשאומרים לי "רזית". זה אפילו מעלה לי את הסעיף. וקצת פוגע בי שזה הדבר הראשון שמתייחסים אליו במפגשים של המשפחה המורחבת או כשאני רואה חברה שלא ראיתי תקופה. בתחילת המלחמה ירדתי עשר קילו בלי להתאמץ. לא נהנתי משום שלב בתהליך. הייתי בדיכאון עמוק, מלאה בחרדות והרגשתי שאני משתגעת. תוך כדי אנשים פירגנו לי על הרזון החדש וכמה שהוא מתאים לי (אף פעם לא הייתי מקל אבל גם אף פעם לא הייתי בעודף משקל.. תמיד נעה בסביבות ה65 קילו וירדתי ל55)... אמנם זה גרם לי להרגיש טוב עם איך שאני נראית, אבל כשהנפש כל כך פגועה זה יותר עיוות לי את המחשבה מאשר עזר לי. כמובן שאחרי חצי שנה עליתי הכל פלוס פלוס. מי שראה אותי בתקופה ה"מלאה" ,ואז רואה אותי עכשיו, אחרי שינוי תזונתי שעשיתי בצמוד לטיפול פסיכולוגי , כשאני בהריון בשבוע 21, ואומרת לי "וואי דווקא רזית מהפעם האחרונה שנפגשנו.. אי אפשר לדעת שאת בהריון ", לא מחמיא לי. זה מזין את הפרעות האכילה שלי. מתי תבינו? "רזית" זו לא מחמאה. "את מתאמנת?" "את נראית בכושר" נשמע הרבה יותר טוב ובריא... תאמינו לי. ואם אני מתלהבת מזה שירדתי במשקל, אתם מוזמנים להתלהב איתי... אבל אל תתלהבו במקומי. זה לא ממקומכם.