היי אהובה, זה נורמטיבי, בערך עד שבועיים/שבועיים וחצי יש את הבייבי בלוז, שזה דכדוך שיכול לגרום לך להיות עצובה מהכל, וגם רק ילדת זה שינוי מטורף של החיים. של הזוגיות, של עצמך, ופתאום להיות אחראית על חיי אנוש זה קשה ולא פשוט. בהריון הראשון אני בכיתי באמת מכל שטות, מה שכזא לי זה ביקשתי מאחיות שלי, חברות שלי לבוא לבקר לבלות איתי וזה הקל עליי וגם עזר לנו בזוגיות שלפעמים היו עוד ידיים שעזרו במטלות... חשוב מאוד לראות שאם זה לא עובר או דועך לא להישאר בזה ולפנות לפחות בטיפת חלב או לעוד גורמים... אבל בגדול שבוע ראשון את מפוצצת בהורמונים, תהליכי הסתגלות וגם הגוף בהחלמה...לאט לאט שולחת חיבוק ♥

זה ההרגשה בתור התחלה אבל זה משתחרר

כל יום יראה טוב יותר מקודמו ❤️

וואי אהובה את בגילי חגגתי החודש 23... אני ברוך ה' עם שני ילדים בהריון שלישי. יכולה להגיד לך שההתצלה עם הראשון היא מאוד קשה ולי לקח שבועיים לקלוט את העניין ולהתחיל להכנס לאיזה מין שגרה מסויימת שהייתה לי טובה. זה הזמן של הבכי זה תקופה כזו של אחרי הלידה שאת בוכה על שטויות בדיוק כמו בהריון ההורמונים עדיין ממש משתוללים וזה בסדר גמור ובעלל לא צריך לגרום לך להרגיש יותר טוב אלא פשוט להיות שם איתך ואת להיות שם פשוט להבין שזה חלק מההחלמה לא להאיץ משהו שאי אפשר להאיץ. לאט לאט הכל יותר ברור ובהיר ואת מתחילה לחזור לעצמך. אחרי הראשון שלח שקרסתי כי לא אכלתי יום שלם והנקתי והוא לא ישן וקראץי לדודה שלי בבכי שאני מתוסכלת ואין לי חיים היא הגיע לקחה את הילד הכינה לי אוכל ונרגעתי קצת... ואז היא אמרה לי שיש לתינוקות חלונות שינה שצריך לשים לב אליהם ומאז שהיא אמרה לי את זה ושלחה לי טבלה החיים שלי נראו הרבה יותר טוב כי גם לי היה סדר ברור אני התחלתי בטקס שינה שזה היה המעבר בעצם מהיום ללילה ואני גם מניקה אז התחלתי להניק בשכיבה... זה ממש ממש עזר לי ותדעי שזה עובר בכל לידה השבוע שבועיים הראשונים הם הכי קשים שיש ואז מתחילים להתאזן לאט לאט להבין איך ממשיכים את החיים ביחד עם התינוק והם לא נעצרים.