פוסט פריקה.. אני ממש מבקשת לא לשפוט אותי על מה שאני הולכת לכתוב, אני גמככה…

פוסט פריקה.. אני ממש מבקשת לא לשפוט אותי על מה שאני הולכת לכתוב, אני גמככה ברגשות ממש קשים כלפיי עצמי... אני חווה ממש משבר ביני לבין עצמי, יש לי תינוק מושלם בן 4 חודשים 🪬🪬🪬 באמת הוא הדבר הכי טוב שקיים הוא ילד טוב ומתוק, לא בוכה יותר מידיי, ישן טוב אוכל טוב 🪬🪬 אבל לאחרונה אני מוצאת את עצמי חושבת האם עשיתי טוב שהחלטתי להביא אותו, ואולי אני אהיה או אפילו כבר, אמא נוראית, אני מרגישה שנגמרו לי החיים, אני אישה עצמאית אני אוהבת את החופש שלי ואת השקט שלי בעקבות חיים וילדות קשה.. אני בת 28, רציתי להיות אמא, ההריון היה מתוכנן, לא בטעות, רציתי להיות אמא צעירה יחסית, למרות שלא מיציתי מהחיים שלי האינדיבידואלים ומהחיים עם הבן זוג שלי, אנחנו 5 שנים יחד, טיילנו בכל העולם ב5 שנים האחרונות, עשינו חיים באמת, מסיבות טיולים סמים ומה לא, ההבנה שאני והבן זוג שלי גם כבר לא זוג אלא שלושה.. וכל השינוי הזה בא על חשבון הזוגיות שלנו, ומרגישה שזה רק עשה רע, ולא טוב, כי מאז הלידה אנחנו ממש מתרחקים ורק מתווכחים ורבים כל הזמן... פתאום ביום בהיר כשגיליתי על ההריון מאותו רגע אני מרגישה שהחיים נעצרו לי... ומוצאת את עצמי מתגעגעת לימים ההם, להיות רווקה וחופשייה, בזמנו כשהחלטנו לנסות להכנס להריון חשבתי שזהו, מיצינו, היינו בכל מסיבה אפשרית טיילנו בכל אירופה, במזרח ובמרכז/דרום אמריקה.. אבל עכשיו פתאום אני מרגישה ממש עצב, שזהו, אני כבר לעולם לא אהיה לבד, ברשות עצמי, התינוק שלי הוא חלק ממני לתמיד.. תכננו להכנס להריון וידעתי שזה לוקח בערך שנה של ניסיונות ויהיה לי את הזמן הזה, סוג של "סגירת מעגל" ו"פרידה" מהחיים שהכרתי, יצא שנקלטתי על הפעם הראשונה ולא באמת היה לי רגע להכין את עצמי.. תכננו לטוס להודו בפעם הראשונה לפסטיבל גדול של שבוע, ושם הייתי אמורה בעצם להתפרק בפעם האחרונה לפני שנכנסת להריון כלכך חיכיתי לטיסה, וגיליתי על ההריון 3 ימים לפני הטיסה.. מתוך 14 ימים הייתי לפחות 10 ימים בדירה בגלל שהתחילו לי בחילות והקאות, 4 חודשים לא הפסקתי להקיא, בקושי תפקדתי.. וכך יצא ש"החופשה האחרונה" שלי ושל בן זוגי לבד כזוג ללא ילדים "נהרסה", מיותר לציין שלא יכולתי לעשן או לצרוך סמים או לשתות אלכוהול וכל זה כשאני עם חברים ובן הזוג שלי בפסטיבל וכולם בהיי ונהנים.. מצאתי את עצמי יושבת בחוף מבואסת במקום לשמוח שאני אשכרה בהריון... בימים האחרונים אני ממש מרגישה באבל על החיים שהיו לי ולא יחזרו.. ויחד עם האבל הזה גם תחושות אשמה מטורפות וכאב של "איך אני בכלל מעיזה להרגיש ככה?!" יש לי תינוק, תודה לאלוהים כל יום, כל יום על המתנה הזאת!! נכנסתי להריון בצורה טבעית ומהירה ברוך השם, אני שומעת ומכירה סיפורים על נשים ששנים מנסות להכנס להריון בכל דרך, מרגישה כפוית טובה מרגישה אמא רעה מרגישה בת אדם רעה ואנוכית... ובכל זאת הרגשות האלו צפים לי וקשה לי והתינוק שלי בשבוע האחרון כנראה עובר קפיצת גדילה או כמו שקראתי "משבר גיל ה4 חודשים" והוא מתבכיין המון ובקושי ישן ועצבני ואני מוצאת את עצמי מהבוקר עד הערב מרותקת לספה/מיטה ורק מניקה אותו אין לי רגע לעצמי, מרגישה שממש מאבדת את האני שלי, לא מצליחה אפילו לחשוב עם עצמי בשקט כי כל היום אני שומעת אותו וסביבו... הבן זוג שלי עוזר לי והוא לוקח אותו לפעמים ואז אני בשקט עם עצמי בחדר או עושה אמבטיה מלאה... אבל יודעת שהזמן שלי מוקצב ועוד רגע אני שוב בתוך הבלאגן והרעש הזה אין באמת פואנטה לפוסט... סתם משתפת, אולי כדי לקבל תמיכה או אולי מישהי שמזדהה... אני ממש עצובה וכועסת על עצמי שאני מרגישה ככה... 😓😔☹️💔😭