ככ קשה לי לכתוב את זה היה לי קשה להודות בזה ביני לבין עצמי אני איפשהו מצטערת…

ככ קשה לי לכתוב את זה היה לי קשה להודות בזה ביני לבין עצמי אני איפשהו מצטערת שילדתי התחתנתי ומיידד נכנסתי להריון ככ חיכיתי כול חיי להיות אמא לא הייתי בזוגיות לפני החתונה לא חוויתי כלום מיד הריון קשה עם היפראמזיס גמר על הזוגיות שלי ושל בעלי אחר-כך עוד הריון שבא בהפתעה והנה אנחנו עם שתי צמודים ועם הלשון בחוץ אין חמצן בריאות לא מתפקדים כול היום עושים חשבונות מי עשה יותר ומי יותר עייף הבכור שיהיה בריא ילד מאתגר פעיל עקשן הלילות קשים איתו מאוד אתמול העברנו אותו למיטת מעבר ובלילה הוא הגיע אלי וביקש לישון איתי ואני כול מה שעבר לי בראש מאז שזהו ככה החיים שלי הולכים להיראות אני לא אוכל להתקלח נורמלי בנחת אני לא אוכל לישון בנוח במיטה שלי בלי שמישהו יזדחל אליה ולנצח אשגב מקופלת על הצד אני לא אוכלת לאכול אוכל שהוא אשכרה חם או חלילה לאכול בלי תינוק על הידיים אני אטבע לנצח בעבדות של להאכיל אותם לכבס לנקות לשטוף לקלח להשכיב להלביש על זמן לעצמי וטיפוח אני בכלל שותקת אני נראית כמו היפופוטם בהכלאה עם קוף אפס עזרה אין ממי אפס הערכה כלפי מה שאני עושה מהבעל וככה זה ימשיך אחר-כך זה בתי ספר ושיעורים ולדאוג לחוגים ולדאוג ללימודים ולדאוג לחיי חברה שלהם ולדאוג ולדאוג ולדאוג ולדאוג להם כשאף אחד מעולם לא דאג לי מעולם למה עשיתי את זה לעצמי אלוהים אני פשוט לא מצליחה לראות את האור בקצה המנהרה הלוואי שהייתי לפחות מחכה קצת הלוואי שהייתי מאפשרת לעצמי להנות מעט מזוגיות בריאה עם בעלי ללא הלחץ הזה של גידול ילדים לבזבז כסף עלינו ולא על הבגדים טיטולים משחקים שלהם הלוואי היינו יכולים לבלות ערב שקט ביחד לצאת באמצע הלילה בספונטני לאכול משהו בחוץ כמו שעושים חברים שלנו אין שום ספונטניות רק עצבים ועייפות ולחץ והדמעות הן זולגות מעצמן