היי אני ובעליי חיים צמוד להורים של בעלי, והם בוחרים לעבוד הרבה ולהתאמלל במרירות שלהם בתירוץ שאין להם חיים ( העיקר שיש הרבה כסף ), אז סבבה זה שלהם לא אכפת לי, אבל חמותי הזכירה לי לא פעם שבגלל שהמשפחה שלי גרה רחוק, ואין הרבה קשר אז אני צריכה להישען עליהם, ועכשיו בימים האחרונים הילד שלי ובעלי חולים מאוד ואני נשארתי בבית וכבר מרגישה שאיבדתי את השפיות שלי, כל הבית בלגן, אוכל שבמקרר לא מתאים לימי חולי, הכביסות מצטברות כי זה נורא קשה להיות עם ילד קטן חולה שרק רוצה להיות על הידיים כל הזמן, וחמותי לא מציעה שום עזרה, לא שואלת אפילו אם אנחנו צריכים משהו, העיקר לעבוד לעבוד שחלילה לא לפספס שעה אחת של עבודה אפילו לפחות למען הנכד שלה לפחות. אני לא מבקשת ממנה כלום אף פעם ותמיד מסתדרים לבד אבל היא יורדת עליי שהמשפחה שלי לא מעורבת והיא שחיה פה מתחת לאף ואוהבת גם להתפאר בעצמה שהיא אדם ממש טוב שתמיד עוזר. סתם פורקת את ההרגשה

לקחתי בטעות 2 כדורים של דקסמול יום . אני בשבוע 21 . ראיתי עכשיו שאסור … מה לעשות????

איך אפשר להצית אהבה שכבתה עם הבעל? מרגישה בתוך לופ של יאוש שלא נגמר 🥺

חייבת לפרוק- לא שבאמת זה כואב לי ואני לא כזה נעלבת אבל אני דקה לפני הלידה וכל הקרובים שלי שואלים אותי מה שלומי ומתקשרים ודואגים לי ודודה שלי בעלי התקשרה וסבתא של בעלי התקשרה אבל ההורים שלו (חמי וחמותי) פשוט לא בלופ חחחח אני בטוחה שהם לא יודעים באיזה שבוע אני, כל הזמן אומרים שיעזרו לנו לקנות דברים לפני ( חחח איפה אתם אני עוד דקה יולדת) עברנו דירה ולא אכפת להם בכלל מה המצב של הבית אם הוא מוכן אם יש לנו הכל ובכלל לא עזרו בכלום (שוב לא שאני מצפה אבל רק להתענייין) זה לא שאנחנו לא בקשר איתם ואין כעסים וזה פשוט לא יודעת איפה הם חיים יום אחד יקומו בבוקר יגלו שנולד להם נכד וזה עוד נכד ראשון שלהם איפפפ איזה אנשים באמת איפה אתם חייםםם