סיפור הלידה שלי… שבוע 40+2 מוניטור אין שום סימן ללידה, אני עושה את הסגולה של רבי מתניה בן חרש ומבטיחה לפרסם. שבוע 40+3 קמה בבוקר עם צירים סדירים יחסית אבל נסבלים. ככל שהזמן עובר הם מתחזקים ונהיים יותר כואבים, מושכת את הזמן בבית שותה קצת יין, עושה מקלחת חמה, בעלי חוזר מהעבודה, עוזר לי בצירים. אני מתקשרת לדולה ומעדכנת. קבעתי עם הדולה כמה ימים קודם טיפול רפלקסולוגיה לזירוז, אני נוסעת אליה עושים טיפול,באוטו חזרה מרגישה איך העוצמה והכאב של הצירים מתחזקים. מה עוד שזה יום הולדת לבעלי, בבוקר עוד תכננתי לעשות משהו מבינה שכנירא כבר לא.. השעה 2 לפנות בוקר, אני בבית מושכת עוד קצת, בין ציר לציר מסדרת גבות כי אני מבינה שעוד מעט יהיה ברית בעזרת ה׳…מפה לשם פתאום ציר כואב מאוד, צועקת לבעלי תתקשר לדולה ואנחנו בדרך למיון. השעה 3 וחצי פתיחה 3 צוואר 90% מחוק מרכזי. עושים סיבוב השעה 4 וחצי פתיחה 4 מחוק, מכניסים לחדר לידה. אני נכנסת למקלחת כי אני רוצה לנסות למשוך קצת בלי אפידורל, המים קצת מקלים, באיזשהו שלב ניהיה לי חם וחנוק שם הידיים שלי מנופחות, אני צועקת תיקראו למרדים הוא לא מגיע,שעה וחצי כבר במקלחת. אני יוצאת בעלי ואמא שלי צועקים שיקראו למרדים אני צועקת ואין יחס, אחרי איזה חצי שעה נכנסת המיילדת וצועקת עלינו: ״אתם לא מבינים שהמרדים עסוק? יש עכשיו 3 קיסרי חירום, תינוק כמעט מת פה עכשיו״ וזה הדבר האחרון שאישה שעומדת ללדת צריכה לשמוע עכשיו… אני מתחילה לבכות, שאני הולכת לחוות את הלידה הראשונה שלי מתוך לחץ ועם אנשים לא נעימים סביבי… המיילדת מבקשת סליחה אומרת שהייתה לחוצה ולא התכוונה.. השעה 7 בבוקר ככה אני סובלת עד שמגיע המרדים סוף סוף, עושה לי זריקה בודק ואומר:״ קרוב מידי לכליי דם צריך לעשות שוב״ הוא דוקר שוב ומתחיל ציר ואני כואבת את חיי וצועקים לי לא לזוז, ושוב לא במקום ודוקרים פעם שלישית… האפידורל משפיע מיד ואני לא מרגישה כאב, פתיחה 6. החלפת משמרות ויש לי אחות נחמדה מאוד. השעה 8 וחצי בודקים פתיחה ולא התקדם, אני מקבלת פיטוצין והצירים מתחילים להיות יותר יעילים. השעה 11 בבוקר פתיחה 8 בוקעים לי את המים, הדולה עושה עיסויים ועוזרת לעשות כל מיני תנוחות. שעה נוספת וכבר פתיחה 9 וחצי והתינוק נמוך מאוד ממוקם טוב, המיילדת אומרת שהיא מסיימת את המשמרת מוקדם וחבל שהיא צריכה ללכת כי נשאר רק ללחוץ וסיימנו. המיילדת השלישית להיום מגיעה, למזלי היא נחמדה. פתאום אני קולטת שאני מתחילה להרגיש את הצירים ואני יכולה להזיז את הרגליים ולא מרגישה נימול כמו לפני זה. אני אומרת למיילדת והיא אומרת שעוד מעט אני צריכה ללחוץ ואי אפשר להוסיף אפידורל כי אני לא ירגיש מתי יש ציר וצריך ללחוץ, הכאב מתחזק ואני מרגישה שזה כבר קשה לי, אני לוחצת ומרגישה כאבים ושורף לי,הכאב חד, כל ציר זה רק מתגבר יותר ויותר אני מתחננת שיוסיפו אפידורל ואי נחרצת ואומרת שאי אפשר,אני מרגישה מותשת, לא ישנתי יותר מ24 שעות הצירים שורפים, מנסה ללחוץ ומרגישה שאין לי כוחות לזה, הגוף חלש ומסרב מרוב עייפות, לוחצת ולא מתקדם אין לי כוחות לדחוף. בעלי צועק לי מבחוץ ומעודד אותי כל הזמן, הכאבים כבר בלתי נסבלים הצירים כואבים פי 100 מלפני האפידורל, אני צורחת את חיי בצירים מרוב כאב, למרות שלא ידעתי שאני יודעת לצעוק. ככה במשך שעתיים שלמות, אני מתעלפת עשרות פעמים לדעתי בין לחיצה ללחיצה, מרגישה שאני מרימה ידים ובא לי למות באותו רגע😰 אני מתחננת בדמעות ובצעקות לאפידורל, המיילדת יוצאת ותוך דקה מגיע רופא שמזריק לי חומר בתוך הווריד. אני מרגישה שהכאב פוחת ואני מצליחה לשלוט על הצירים, אני נרדמת. כנירא הזריקו לי איזה מורפיום או סם אחר… המיילדת אומרת לנסות לא ללחוץ בציר והתינוק גם יכול להתקדם, כך במשך 20 דקות עד שמנסים ללחוץ שוב ואני לא מסוגלת מרוב חולשה, אני צועקת תוציאו אותו ממני, והיא שואלת אם אני רוצה שהיא תעשה חתך יזום, אני עונה תעשי מה שאת רוצה והיא חותכת, 2 לחיצות והוא בחוץ, אני מותשת מניחים עלי את התינוק ותוך כדי נרדמת, אין לי כוח להחזיק אותו כולי מסוחררת. מעלים אותי למחלקה ובקבלה אומרים לי שאין כרגע חדר פנוי ואני יהיה במסדרון….. אני מתחילה לבכות, גמורה אחרי הלידה עדיין בטראומה אנחנו מתעקשים לחדר, מרימה טלפונים וכלום, נאלצתי לשכב במסדרון ליד החדר אוכל כשילדים שבאו לביקור בוכים,עוברים ודוחפים את הוילון.. ובעלי כל הזמן יושב על הכיסא לידי, אחרי שעתיים מגיעה האחות ואומרת שיש מקום בביות מלא רק להיום ומחר נרד שוב למחלקה. אין ברירה ואנחנו עולים והתינוק איתנו, אני כאובה לא יכלתי לטפל בתינוק לא להחזיק לא כלום, בעלי קם אליו ודאג לו להכל. למחרת יורדים למחלקה ומקבלים חדר פרטי, אני בקושי זזה, כאבי תופת בחתך לא יכולה לשבת ללכת לשכב הכל כואב. רק נזכרת בסוף הלידה ומתחילה לפרוץ בבכי כל הזמן… בבוקר מוקדם מגיעה אחות המחלקה ואומרת שיש אישה שצריכה בידוד ואנחנו צריכים לפנות את החדר, תוך חצי שעה… לא מספיק מה שעברנו גם מעיפים אותנו לפני הזמן. זה סיפור הלידה שלי, ותאמת שדימיינתי אותו קצת אחרת, רציתי ללדת ברוגע עם מוסיקה ברקע מחוברת לגוף שלי ומכילה את הכאב ובלי קרעים וכו׳ ואני מרגישה שאני בטראומה מסוף הלידה וכל היום בוכה בגלל זה😥 אשמח לתגובות מעודדות כי גם ככה קשה לי תודה שקראתן