בנות יש פה מישהי שהיה לה טחורים או חשש לטחורים? איך הרופא בדק אתכן? ועד כמה זה מביך? איך זה מתבצע?

עד כמה זה נורא אם אני עושה את הבדיקת דם אחרי השקיפות שלושה ימים אחרי??

לא לא מתה לדעת אם אני צודקת אני עובדת בחרה שעוסקת בביטוחים העבודה שלי 8 שעות ואני מקבלת הפסקה של 40 דקות בתשלום בקיצור היום עבדתי 6 וחצי שעות אמרתי לבוסית שלי שאני לא רוצה לצאת באמצע היום להפסקה כי אני במוד של עבודה ומעדיפה לקחת תהפסקה בסוף היום ואז כבר ללכת הביתה יעני לצאת ב3 וחצי במקום ב4 ואז היא אמרה לי זה לא אפשרי אני לא יכולה לתת לך לצאת ככה כשיש עומס אמרתי לה לפי חוק מגיע לי הפסקה ואז היא אמרה לי אז תצאי באמצע היום להפסקה של 20-30 דקות (כי עבדתי רק 6וחצי שעות) אמרתי לב מזה משנה לך אם אני יוצאת עכשיו או בסוף היום בקיצור בסוף היא אמרה לי אם את רוצה בסוף יום זה רק רבע שעה הייתי בהלם אבל אמרתי יאללה סבבה ואז הגעתי אליה ברבע ל4 אמרתי לה אני יוצאת כמו שקבענו תעשי שיצאתי ב4 והיא אומרת לי ממש לא לכי תעשי יציאה עכשיו אמרתי לה מההה זה הפסקה שמגיע לי בתשלום בקיצור היא אמרה לי לא יכולה להווכח איתך נדבר מחר יצאתי כולי עצבנית עכשיו תגידו לי אם זה חוקי בכלל??

מאיזה גיל מפסיקים לתת תמ"ל? ואיך?

פוסט פריקה חגגתי 18 לא מזמן ואני כבר חודש שישי, בכללי החיים שהיו לי לפני לא היו וואו גדלתי בפנימייה מכיתה ז׳ עד כמעט סוף יב אמא שלי מתמודדת עם דיכאון ואבא שלי בן אדם לא רגיש ובכללי הוא לא קיבל את ההריון בצורה יפה בלשון המעטה הוא פגע בי מאוד ולא דיבר איתי המון זמן ועכשיו הוא לאט לאט כן אבל הנזק שנעשה לא מאפשר לי לסמוך עליו או לסלוח לו. אני בכללי מתמודדת עם מציאות קשה מאוד אבל משדרת לכולם ההפך הגמור. אני גרה עם אמא שלי שהרבה פעמים אין לה כוחות ואין לי חברות לספר להן או סתם להתייעץ לשאול לצאת ואני כל היום בבית ולא מצליחה למצוא עבודה וגם לפעמים זה אותי מעצבן ומתסכל שאין לה כוחות אליי אבל אין לי באמת איך לכעוס עליה כי זה לא בשליטתה ואז אני כועסת על עצמי שכעסתי עליה כי אני בטוחה שאם אני ככה איתה אז איך היא עם עצמה? בכללי פשוט מרגישה בודדה אפילו שכן יש לי קצת אנשים אבל את התחושה הזאת אי אפשר לקחת ממני, התחושה של כמה שאני מנסה זה לא מספיק ושאין לי למי לפרוק ולדבר הרבה פעמים שאני רוצה כבר להביא מוביל כדי לפנות מקום בבית גם לי וגם לתינוקת ואין לה כוחות והיא גם התחילה ללמוד באוניברסיטה והיא עובדת וזה שואב לה את הכוחות ונכון שאולי אין לי זכות לכעוס עליה על זה אבל זה כן מזיז לי שהיא בוחרת ללכת לעבודה (זה לא בדיוק עבודה זה מפעל שיקום) או ללכת לאונבריסיטה ואחר כך להשתמש בזה כהסבר לזה שאין לה כוחות אז למה פשוט למה היא לא יכולה לקחת יום אחד ולעשות איתי סידורים?? כדי שכן יהיה לה כוחות אליי. כאילו מרגיש לי שאני נותנת רק ולא מקבלת אפילו בדברים הקטנים ואין לי את מי להאשים אפילו או לפנות או לכעוס כי אני מפחדת לפגוע מדי. ובכללי אני גם כבר המון פעמים חשבתי על הנושא שכואב לי מכל ושורף לי את הלב לחשוב על זה אפילו שזה למסור את הילדה שלי לאימוץ.. כאילו איזה מן חיים אתן לה? אם אני בקושי מתמודדת איתם אז המלאכית הקטנה? הדבר האחרון שאני רוצה לעשות ואני לא מסוגלת לחשוב על זה אני מעדיפה למות ולא להיות מסוגלת לחשוב על זה גם בכללי זה שאין לי דירה אין לי בקושי כסף אני מרגישה כאילו למרות כל הרצון הטוב שלי והאהבה שאני רוצה לתת לה זה כאילו לא מסתדר החיים פשוט לא פיירים באמת לא ביקשתי כזה הרבה רק מספיק כסף ודירה בשבילנו כדי שאוכל באמת לתת לה מה שהיא צריכה כאילו גם בהיגיון שלי איך זה הגיוני בכלל שיש אנשים שאין להם איפה לגור.. או שאין להם אוכל ובקושי גומרים את החודש ןהם גדולים ממני אז אני בת ה18 עם המעט כסף שיש לי אצליח? יאכלו אותי בלי מלח פשוט אין לי מילים אחרות חוץ מזה שאני צריכה נס שיקרה בשביל שאוכל לתת לה את המינימום .. כותבת כאן בבכי אוף אני כבר א

ערב טוב בנות, חשק רב לפיצה עם בולגרית מותר?