בא לי לסיים את הכל. נמאס לי להלחם. עם תינוק בן שנה שמתחיל בירור בהתפתחות הילד, גרוש אלים פיזית (זאת הסיבה שהוא גרוש) שמעביר אותי טרור ולא מעניין אותו אפילו קצת מהבן שלו. כל החברות עזבו. אין אפילו למי לספר. אין למי להרים טלפון. אין ממי לקבל חיבוק. 7 שנים של לימודים למקצוע הכי מרשים שיש- חרדות שלא אצליח להתקבל במקום העבודה שאליו אני שואפת. לבד לבד לבד בעולם. נמאס לי מהאיומים שלו שיתבע אותי, שלא ישלם לי, שלא יעזור לי. הוא בנתיים בזוגיות חדשה עם מישהי שעבד איתה שנים (אולי הזוגיות לא חדשה והייתי עיוורת). ובאמצע- התינוק המתוק שלי, הלב הקטן שלי, שעכשיו בן שנה ועדיין לא מדבר, כן לא מגיב לשם שלו לפעמים, והנה החרדות בפול גז. מסתכלת עליו ישן ולא מפסיקה לבכות. ועכשיו לקבוע מלא תורים לבדיקות. לבד לגמרי. מוקפת ברוע של האבא שלו. תוהה איפה טעיתי. מבן זוג מושלם, לאיש אלים שממרר את חיי בכל הזדמנות. איך הבאתי ילד טהור מהמפלצת הזו. אין לי כוח להלחם. בא לי לוותר ולסיים הכל. ככ מפחדת להשאיר את הקטן לבד.