חייבת לפרוק את שעל ליבי, לא מצליחה לשתף אף אחד... לא טוב לי מעבר לזה שלא טוב לי, אני מרגישה שאין בי שמחה אמיתית... אני כבויה יש לי תינוק כמעט בן שנה שהוא כל עולמי אני אמא מסורה וטוטאלית מתפקדת ומתפעלת את הבית במאה אחוז אבל כבויה כאילו משהו מת מבפנים אין למה לחכות הייאוש עולה מהר, כל הזמן אומרת לעצמי שנמאס לי ובא לי לברוח, להיעלם מה שמחזיק אותי זה הבן שלי שצריך אותי והוא באמת מסב לי אושר אמיתי אבל אני מרגישה שאני רק אמא שלו לא אישה, לא בת זוג... אין לי זוגיות זאת אומרת, אני נשואה אבל אי אפשר לקרוא לשותפות לדירה שלנו זוגיות כבר אין לי טענות כלפיו, זה תוצאה של משבר מתמשך מאוד ארוך הוא לא מסוגל לתת לי את מה שאני צריכה כרגע וגם אני לא בטוחה עד כמה אני פנויה לקבל טיפול זוגי עזר בחלק מהזמן גם מזה כבר התייאשנו לפעמים יש בי מחשבות שמה שהיה בינינו מת, לא יחזור אף פעם... אולי גם נגמרה האהבה מסתכלת בתמונות שלנו של לפני הלידה ולא מזהה את הזוג המאושר הזה קשה לחיות ככה בלי שום ניצוץ בעיניים בלי מגע, פרגון, אהבה, הערכה גם אם הוא מרגיש, הוא לא אומר... מרגישה שכולם מתעניינים בו ובילד ולא בי לא שואלים מה איתי, איך אני אם אכלתי, איך ישנתי, איך אני מתמודדת עם לגדל ילד לבד ולתפעל את הבית (הוא עובד עד שעות מאוד מאוחרות) בלי זמן לעצמי, להתאמן, לאכול כמו בת אדם ולרדת במשקל, לצאת לנשום אוויר (עד שהוא חוזר בערבים אני כבר מותשת ורק רוצה לישון) מרגישה שהחיים האלה גדולים עליי שהבאתי לעולם חיים והחיים שלי נגמרו

בנות שיצאו נשאיות של חיידק GBS יש לכם משהו לספר על הלידה? מעבר לקבלת האנטיביוטיקה, והאם התינוק נדבק?

מהבוקר יש לי לחץ בבטן, בצהרים הלכתי לישון כדי להשתיק את הסערה שמתחוללת בתוכי, כאבי בטן חזקים, היה לי גם קשה לנשום הרגשתי חנוקה כל הבוקר, בחיים לא קרה לי ככה, אני מבאר שבע רגילה לאזעקות אבל הפעם זה שונה, מרגיש כמעט כמו שוואה חוטפים אנשים רוצחים בנו בלי למצמץ, אין מי שיעצור אותם, אין איך לעצור את כל הטבח הזה, מלא פצועים מלא הרוגים, מרגישה לבד רק אני והכאבים שאני חובה, מרגישה חרדה ולא טוב לי, ואני יודעת שאני לא היחידה שחובה את כל זה, אבל אני לא מצליחה להרגיע את עצמי, אני מנסה ומנסה וכלום לא הולך לי אני לא יודעת מה לעשות אני על סף דמעות, אני שומרת שבת ונאלצתי לחלל בשביל לדעת מה עם ההורים והמשפחה המורחבת שלי,

היי אשמח לעזרה רק ממי שמבינה. בלי הלחצות סתם. אני בן אדם בכללי מאוד לחוץ ואשמח שלא תלחיצו במה שאני כותבת. ברוך ה׳ בשבוע 13+2, אני מרגישה מאז שבוע 8 כאבי דקירות הבנתי שזה התרחבות כמובן שבדקתי לפני כמה ימים והכל בסדר ברוך השם, היום הרגשתי כאבים דקירות אבל קצת שונים כאילו לט רק דקירות אלא שהרחם שלי קצת כואבת, לא באופן רציף, כל שעתיים-שלוש וגם שאני נחה ושוכבת אז קצת. מרגישה תסמינים כרגיל- בחילות, עייפות הכל אותו דבר וברוך השם אין דימום. הכאבים האלה קצת מלחיצים אותי. מישהי שבשבוע 13 שגם חווה או חוותה משהו כזה? שגם מרגישה את הרחם מדי פעם כואבת ? לט בהגזמה אבל כן מורגש.. תודה לעונות, מעריכה 🫶🏼

אן לי כוח לחמתי, היא חולה מיום שישי, אני בסוף חודש תשיעי אמורה ללדת כל יום. במקום שתטפל בעצמה כדי לא להדביק אותנו היא כל כך בורה ואגואסטית. שאלתי אותה אם היא קבעה תור לרופא אמרה לי כן היום, בפועל באה אלינו ואז מסתבר שהגאונה קבעה תור טלפוני !! ועוד אומרת שהיא לא לוקחת סירופ, כמו ילד בן שנתיים. ברור לי שכשאלד היא תתיצב כמו גדולה מול התינוקת שלי ואן לי כוח לחנך אישה טיפשה בת 70!!

פוסט פריקה אני מרגישה מועקה גדולה כבר תקופה ארוכה של ההריון . אמנם אני עדיין בשליש הראשון אבל כל הזמן הזה אני מרגישה כאילו אני משהי אחרת בגוף שלי .. לא מדברת על זה שאין לי זמן או חשק לתחביבים שלי במקום כזה אני כל היום ישנה או לא מרגישה טוב . האיפור שהיה עושה לי טוב או בושם חדש כבר לא מעניין כי הפנים שלי מחוצקנות עכשיו ואני לא מסוגלת להריח ריחות כבר .. לא מדברת איתכן בכלל על הביטחון העצמי שלי שהוא בכלל למטה .. לעבודה אני לא מסוגלת ללכת ואם הלכתי הראש שלי לא נמצא שם לרגע אני מרגישה בכלא .. אני כל הזמן מנסה לברוח למקום שיש בו רוח נעימה וצחה כי הבית מסריח לי ( הכל נקי פשוט יש ריח אחר ) אני כבר לא מעשנת כי הגוף שלי דוחה את זה לא נהנת מאוכל בכלל אוכלת כדי לשרוד כי הגוף חייב לתת כח לעובר .. וזהו פשוט באלי לבכות כל היום .. באלי לחזור להיות מי שאני ..באלי את השמחת חיים שלי שוב באלי את אני המצחיקה ולא את עכשיו הכבדה .. הבן זוג שלי לא ראה ממני חיוך כבר חודשים כי כל הזמן רע לי הוא מנסה לעודד אותי בהכל אבל אני בלופ של הרגשה מבאסת .. זהו סתם רציתי לפרוק ..