מרגישה כל כך לבד בתהליך הזה, הוא רק התחיל ואני מרגישה שבעלי נמצא בבועה משלו, לא שואל אך אני, לא משתף החלטתי שאני מורידה הילוך עם החיים ומנסה להקל על עצמי כמה שאפשר, כי אם אני לי מי לי?! לא בא לי לראות את גיסתי - היא בהריון, ואחת כזאת שחושבת שהכדור מסתובב סביבה, לא מפסיקה לחפור על ההריון שלה ואן לי כוחות נפשיים לזה. כל פעם שאנחנו אצל חמתי והם שם, זה לא ארוחת שישי והביתה זה שישי שבת מלאים כולל שינה ואני לא מעוניינת להמשיך כך, בטח לא שאני מטופלת עם הורמונים ועומס נפשי משלי. מה הייתן עושות ? אני רעה אם אבק לא להיות שם כשהם נמצאים? או לפחות ללכת בלי לישון שם אם הם נמצאים? כואב לי רק על בעלי שיהיה פחות עם אח שלו (אם אפשר לקרוא לו אח אבל בסדר..) ועל הבן שלי שמחכה לחברה ומשחק עם הילדה שלהם. מבולבלת עייפה ולא יודעת מה לעשות.