כמה קשה לי לכתוב את זה. אין לי עם מי לדבר. אין לי. שבוע אחרי לידה שלישית. מאדם שמח, אופטימי, פעיל, נהנה ואוהב, אני דבר כלי, בוכה בלי הפסקה, עצובה, פסימית, ממורמרת, לא מוצאת טעם במה שעובר עליי ובתוספת למשפחה. כשהייתי בהריון היו לי את 2 הבנים. הייתי אמא פעילה, עובדת וחוזרת להיות אל ורק שלהם. משמחת אותם ומעניקה את כולי. ההריון עבר בטוב. מאז הלידה, ואני יודעת שעבר רק שבוע, אני בעצב עמוק מאוד. אני מרגישה שהתינוק החדש מדכא אותי. הוא גורם לי להישאר בבית כל היום. גם ככה אין לי משפחה שגרה קרוב, אין לי חברות..העבודה הייתה גורמת לי חשק לצאת ולעשות.. בעלי עצבני כל הזמן. גם הוא עובר דברים ואני מבינה אבל הוא מתעצבן על הילדים. לילדים גם קשה עם התינוק והם בוכים ומקנאים כולם כאן עצובים ועצבניים. אני יודעת שאני עם מלא הורמונים, אבל באמת מרגישה שהחיים של לפני ההריון הזה היו לי הרבה יותר טובים ומה חשבתי לעצמי שהבאתי עוד אחד. אני רק מחכה שיעברו הימים, ויעברו הלילות, ושוב חוזר.. נפשית קשה לי. הלידה הייתה קלה אז פיזית אני באופן יחסי בסדר. התינוק הזה שינה את כל המאזן בבית. אני בעצבות נפשית גדולה.