הלידה שלי זה התחיל ביום שבת כיום רגיל נסענו לטייל קצת בצפון שבוע 28, היה כיף וחזרנו הביתה לקראת ערב בדרך בנסיעה התחילו כאבים התקשויות של הרחם שהרגישו כמו רצון לשירותים...ביקשתי מבעלי שיעצור בתחנת דלק הלכתי להתפנות והמשכנו בנסיעה זה לא עזר אמרתי לו שצריך לנסוע למוקד ואכן נסענו שם חיבור למוניטור מראה סוג של צירים ובדיקת אולטרסאונד מראה מצב טוב של העוברית, שיליה גבוהה צוואר סגור...מסקנה כנראה התייבשות " לכי הביתה שתי הרבה מים תנוחי " אמר הרופא וכך עשיתי. יום למחרת הרגיש לי לא טוב במקום הקלה אחרי ששתיתי המון ונחתי הרגשתי החמרה ...שוב כאבים והתקשויות הולכות ובאות לא מצליחה להקים את עצמי מהספה. מתקשרת למוקד אחיות מכבי ומספרת לאחות היא מבקשת ממני שוב ללכת למוקד לבדיקת רופא ...נוסעת עם בעלי מגיעה לשם ומחכה לבדיקה הרופא שבדק אתמול מזהה אותי וניגש "מה שלומך?" הוא שואל מספרת לו ששוב אני כואבת מאוד הוא מבקש מהקבלה לקבל אותי דחוף אני קמה מהכיסא ודקה אחרי קם בעלי ואומר לי "ממי איפה ישבת? יש דם על הכיסא" הולכת לשם נחרדת לגלות שזה נכון ורצה לשירותים לגלות שהתחתונים שלי מוכתמות בדם ממהרת אל הרופא ומספרת לו, הוא לא מתעכב על מוניטור מבצע אולטרסאונד שיוצא תקין אבל הוא לא רגוע נותן לי הפנייה ביד לבית חולים מורה עלי לגשת מיד . בית חולים וולפסון נבדקת על ידי רופאה אחרי שבמוניטור רואים צירים, היא רואה דימום וגינאלי בצוואר ופתיחה של 1.5 מחליטה כמובן לאשפז להמשך בדיקות. יום למחרת קמה בתחושת הקלה ההתקשויות פסקו הדימום נחלש במהלך היום, עד שמופיע הערב ושוב דימום חדש . מוניטור מראה שהכל תקין, אולטרסאונד מראה תמונה טובה לא מבינים מאיפה הדימום? הרופא אומר לי כל עוד הדימום הוא בניגוב אז הוא יכול גם להעלם, אנחנו נמשיך לעקוב. עוברים יומיים עם דימום שבא והולך ובסך הכל הרגשה כללית טובה שלי ושל העוברית עד ש...יום שלישי מתחילים צירים קשים יותר ודם טרי יותר נאסף על התחבושת מחליטים להוריד אותי להשגחה בחדר לידה...בוכה וכואבת מלאת חששות יורדת לשם מחברים למוניטור, נותנים קצת נוזלים בודקים אולטרסאונד הכל תקין גם התחבושת יוצאת נקיה מעלים אותי שוב לנשים...מרגישה הקלה לוקחים למחלקה איך שמגיעה לשם הולכת להתפנות יוצאת מהשירותים חיוורת שוב תחבושת עם דם..האחות מתקשרת לרופא שמבקש לחבר למוניטור שיוצא תקין ומחליטים להשאיר אותי למעקב במחלקה. קמה בבוקר תחבושת נקיה מתבקשת מהרופאים לא לקום מהמיטה כי כנראה משהו לוחץ על צוואר הרחם...מעבירה יום שלם כמעט בשכיבה איך שמתיישבת לקראת ערב מתחיל דימום במצב של ייאוש ופחד קוראת לאחות מראה לה...ובהתייעצות רופא יורדת שוב לחדר לידה הפעם להשגחה של לילה...מוניטור רופאים נכנסים והולכים אולטרסאונד יוצא תקין... שומעת ברקע היפרדות שיליה כנראה חלקית כל עוד מוניטור תקין אז רק מעכב.. לא ממהרים לנתח בכל זאת שבוע 28 מאוד מוקדם, מרגיעה את עצמי שיהיה בסדר היא קיבלה צלסטון להבשלת ריאות ונשים יכולות למשוך עד השבוע המיועד ככה זה מה שאומרים לי. בלילה הצירים מתגברים איתו גם הדימום מתחילים חששות שוב רופאים שוב החלטות שכרגע לא מזדרזים ממשיכים מעקב. אני כואבת בוכה בשקט מתפללת לשם שהכל יהיה בסדר...המוניטור מראה האטות בדופק הרופאים נכנסים ואיתם רצינות שטרם פגשתי. עומדים בחדר מסתכלים על המוניטור יוצאים מתייעצים שוב נכנסים לחדר ציר ושוב האטות מרגישה מצוקה העוברית שלי לא מפסיקה לזוז מתהפכת מסתובבת ואני בוכה...רועדת...מחכה לשמוע..."אנחנו מכינים אותך לניתוח, אי אפשר לחכות יותר עדיף שנתמודד איתה בחוץ מ

למה אני לא עייפה?!?!?! שבוע 7 ולא מרגישה עייפות בכלל! מישהי כמוני? או שזוכרת שהתחושה התחילה לה יותר מאוחר וההריון היה תקין? (תודה לאל יש דופק) הזוי לי שהגוף לא גמור מעייפות!

מסקרנות.. בנות שילדו.. תוך כמה זמן חזרתן לעצמכן? לא מבחינת המשקל אלא מבחינת התחושה של ההתאוששות הפיזית מכל "הפציעות" המתלוות ללידה (דימום, תפרים, כאבים, חולשה וכ'...)

שבוע 35 איפה אתןןן???!??😍 מתרגשתת זה כזה קרובב

היי בנות אני חייבת לפרוק. אני ובן זוגי מזה 5 שנים הבאנו ילד מתוכנן לפני חודש וחצי. אני לא מצליחה לגרום לו להבין את המצב החדש. אף פעם לא הייתי אשת בית שכל היום מבשלת ומנקה, עשיתי את השינוי הזה בשבילו אבל עכשיו שעש תינוק ממש קשה לי, קשה לי לבשל, קשה לי שכל מה שנוגע לתינוק זה רק עלי כאילו לו אין חלק בזה, קשה לי שהוא יוצא ונפגש עם חברים כי אנחנו גרים בעיר שלו ורחוקים מהמשפחה והחברים שלי. קשה לי שאני לבד כל היום, קשה לי עם הגוף שהשתנה והכי קשה שהוא לא מבין שום דבר מזה. הוא לא אומר לי כלום אלא רק זורק לי ריקושטים מידי פעם וכבר נמאס לי. התעייפתי. אני מנסה כלל פעם לפתוח את זה וכל פעם הוא מסרב לדבר על הדברים כי הוא לא רוצה לריב. ושנינו רוב הזמן עם הרגשה מחורבנת. ואחרי כל פעם כזאת בא לי ללכת לאימא שלי.. וכל פעם חושבת על פרידה ומודה לאלוהים ושלא הסכמתי להתחתן ברבנות. אני אוהבת אותו מאוד מאוד אבל כבר נמאס לי להרגיש שאני מקריבה מעצמי ומשתנה והוא עדיין מחפש אישה כמו אצל הנשים של החברים שלו (ששונות ממני שנות אור) אוףף מה לעשות?? פשוט ללכת?

היוש, ילדתי לפני 6 שבועות בערך ואני משוגעת מאהבה על הבייבי, אבל שמתי לב שאין לי מספיק סבלנות לשבת לדבר איתה להיות איתה, הכל כל כך טכני אוכל, מקלחת, טרמפולינה, החלפת טיטול, כי רק במצבים האלה היא רגועה, לרוב במצב עירנות היא בוכה, או מגניבה לי מבט מחייך ואחכ שוב בוכה כי סובלת מגזים ריפלוקס ועוד.. אני מרגישה שאני לא מספיק מנסה להתקרב בגלל זה, כל מה שאני עושה זה לשים לה מוצץ ולהרגיע כדי שתישן ויהיה לי את השקט שלי וזה ממש לא מה שדמיינתי או רציתי, מרגישה לא מספיק סבלנית כלפיה האם זה גיל שצריך לשבת לדבר איתם להיות איתם או בשלבים יותר מתקדמים? אני מנסה ולומדת להיות אמא רוצה להיות הכי טובה שיש..