ממש בודדה... פתאום מתוך כל הלחץ והשגרה .. פשוט קלטתי.. שאני פשוט לבד.. שהיחיד שיש לי זה בעלי ומרוב שאני צמאה לחברה אני ממש תלויה בו ומחכה ומצפה לזמן שיגיע הביתה ואני רואה כמה הוא משתדל בגלל זה לחזור מוקדם ואני מפחדת שאוחי אני תוקעת אותו בגלל זה.. אבל עברנו דירה לפני כשנתיים לצפון ליד ההורים שלו, וכל המשפחה המורחבת והבני דודים שלו גרים כאן.. וחשבתי שלמרות שאני עוזבת את כל החיים שלי במרכז אני אמצא את עצמי.. אבל אחרי הלידה שלי גילית כמה שאני פשוט לא מתחברת לאנשים פה. הם בסגנון אחר לגמריי ממני. גם הבנות דודות של בעלי שהייתי מנסה להפגש איתן המון אחרי הלידה נתנו לי הרגשה שיש להן כבר את החיים שלהן פה והן לא מעוניינות במיוחד לפתוח את מעגל החברים שלהן. כל אחת ועיסוקיה.. ואני כבר הספקתי לחזור לעבודה ולהתחיל שגרה של חיים משל עצמי וניסיתי קצת לשמור על קשרים עם אימהות שהכרתי בחופשת לידה אבל הרגשתי שזה התפורר כי הן ממושבים אחרים וקשה לשמור על קשרים. ופה במושב שאני גרה אני פשוט נתקלת באטימות .. אני בקושי מכירה פה נשים אבל גם נשים שיצא לי להכיר לא ניסו לעזור לי להתאקלם .. בקיצור. אני מרגישה ממש בדיכאון. מתגעגעת לשפע החברות שהיו לי במרכז. לאמא שלי לחיים שלי.. ועכשיו צריכה להיות לבד כל הזמן עם תינוק בן שנה ו3 ועוד בהריון מתקדם. וקשה לי ואין לי אפילו למי לפרוק..