ילדים ומסכים

מאז התקדמות הטכנולוגיה נראה כי התינוקות שלנו נולדים פחות או יותר עם מסך ביד, הם יודעים להחליק על המסך כדי להעביר תמונות לבד, לא מתרגשים ממצלמות כי הן נוכחות בחייהם מגיל אפס, אני חושבת שכמות התמונות שצילמנו בשנה הראשונה לחייו של בני הגדול זהה לכל כמות התמונות שיש לי בכל אורך חיי.

אך מה קורה כשהם מתחילים לרצות לצפות בסרטונים, תכניות, משחקים והם במהרה רוצים יותר ויותר זמן מסך?

הגישות חלוקות בעניין הזה, יש הורים שבכלל לא מסכימים לצפיה בשום סוג של מסך עד גילאי העשרה ויש הורים שמשתמשים בטלויזיה מגיל אפס כדי לקבל כמה דקות של שקט.
ישנם הורים שרוכשים טלפון חכם לילדים כבר בכיתה א' ויש יוזמות נרחבות של הורים שמחליטים לומר לא לטלפון החכם עד גיל מאוחר הרבה יותר.

אז מה נכון? הורים רבים מוטרדים מהתופעה ההולכת וגדלה ופונים אלי כדי לקבל נוסחא ברורה.
אני חושבת שאין נוסחא ברורה, אני חושבת שזה העידן שאנחנו חיים בו.
הטכנולוגיה נבנתה באופן מיוחד כדי לגרום לנו לרצות ולהביט במסכים שלנו כל רגע פנוי כשהמומצע תאמינו או לא הוא מעל 400 פעמים ביום בהן אנחנו פותחים את הטלפון שלנו (יש אפליקציות שמנטרות את כמות הפעמים בהן אנחנו פותחים את המסך שלנו ואני מזמינה אתכם להתנסות בעצמכם).
כולנו יודעים למשל שלענות להודעה בזמן נהיגה זה דבר טפשי מאד שמסכן חיי אדם שלנו ושל אחרים סביבנו ובכל זאת אם נהיה כנים כולנו נודה שעשינו זאת יותר מפעם אחת.

לנו זה נראה כי הילדים שקועים במסך יותר מכל דבר אחר אך המחקר מראה שילדים היום מתלוננים על כך שהם רואים אותנו ההורים כל הזמן שקועים במסך ולא באמת מקשיבים להם ונוכחים עבורם כמו שהם היו רוצים.
העולם הטכנולוגי נבנה כך כדי לגרום לנו לחשוב שכל צפצוף בטלפון חשוב הרבה יותר ממה שקורה עכשיו מול העיניים, המוח שלנו מתגמל אותנו על בדיקת הטלפון בכך שהוא מפריש דופמין בכל פעם שאנחנו עושים זאת.

אם זו הדוגמא שאנחנו משמשים לילדנו איך נצפה מהם למשהו אחר?

אנחנו ההורים, המודל של ילדנו וכל מה שהם ילמדו על העולם מתווך דרכנו, דרך התבוננות בנו, למידה והפנמה של הערכים והעמדות שלנו.
זה תלוי בנו ראשית לשמש דוגמא אישית, כשאנחנו נמצאים עם הילדים בשיחה, במשחק בפעילות משותפת כלשהי להניח את המסכים בצד ולהיות לגמרי נוכחים ברגע. הנוכחות ברגע תהפוך אתכם למאושרים יותר.
שנית, ליצור אלטרנטיבה בחיי ילדנו – ילדים מעריכים יותר מכל אינטרקציה אנושית, את הזמן שלכם. ככל שתייצרו יותר פעילויות משותפות יחד, תבלו פחות מול המסך, תייצרו זכרונות טובים לעתיד, מיומנויות של שפה, מוטוריקה וחברתיות יתפתחו בילדיכם.
כך ששפע היתרונות הוא באמת עצום. אך עדיף כמובן להשריש זאת מגיל צעיר, ילד בן 14 שהתרגל להיות מול מסך 9 שעות ביום לרוב לא ימצא ריגוש מהרכבת פאזל משפחתית.

מה לגבי הורים שלא נמצאים בבית עד שעות הערב?

אתם יכולים לסכם עם הילדים מראש על מטלות שעליהם להשלים, שעורי בית, חוגים ובזמן שנותר להקדיש למסכים או להסכים מראש על כמות הזמן שאתם מאפשרים להקדיש לכך.

מה לגבי אמהות שנמצאות בבית עם הילדים?

יש לציין שמבחינה מדעית לא מומלץ להיחשף למסכים לפני גיל שנתיים כי זה משנה את המבנה של המוח אך גם פה עלי לסייג ולומר שבעיני אמא רגועה ומתפקדת זה הדבר החשוב ביותר ואם הדרך היחידה שאמא יכולה להתקלח, להתלבש, לשתות קפה בנחת זה שאם הילד/ה יצפו 10 דק' במסך אני לא רואה בעיה עם זה.

לסיכום אומר כי אנחנו חיים בעולם של מסכים, אנחנו נשאבים אליו בעצמנו ולכן בעיני אנחנו צריכים להיות מיצאותיים בקשר לכך אך יחד עם זאת להעניק אלטרנטיבות ומגבלות באשר למשך הזמן שבו אנו מאפשרים מסכים ולעמוד בכך גם עם עצמנו, אני למשל לא זמינה לטלפון כלל בין 16:00-19:00 ומבלה את הזמן הזה נטו עם ילדי, הטלפון שלי בכלל לא בקרבת מקום כדי שלא אתפתה.
אנחנו ההורים ועלינו מוטלת האחריות. קודם לגבש עם עצמנו עמדה לגבי מסכים מתי לאפשר ואילו תכנים ולאחר מכן שזה החלק הכי חשוב באמת לדאוג ליישם זאת.

בהצלחה

כתיבת תגובה