חייבת לפרוקק אני בבית מאז שהתחיל משבר הקורונה, הריון, לידה, עכשיו התינוקי בן חצי שנה ויצא שאני עדיין בבית ומתכוונת אפילו למשוך עוד כי מפחדת כרגע מהגנים. אני ובעלי מהנדסים ומאוד קשה לי עם זה שאני בבית אחרי שלמדתי כל כך קשה והוא עובד ומגשים את עצמו.. הרבה פעמים אני מרגישה אפילו קצת התנשאות מצידו ושהוא מקטין אותי כי הוא כבר התקדם בקריירה ואני תקועה. אני יודעת שהוא לא מתכוון לזה וזה הכל אצלי בראש וזה נובע כנראה מהתסכול ומה״אגו״ שלי שאני בבית מובטלת, כרגע לא מכניסה שקל הביתה. שלא תבינו לא נכון, אני הכי נהנת להיות בבית ולגדל את הילד שלי בצורה הטובה ביותר והלוואי וזה מה שהייתי יכולה לעשות כל החיים.. אבל התחושה הזאת שאני פחות מבעלי גומרת אותי.. (כן אני פמיניסטית ודוגלת בשיוויון בן נשים וגברים)

למה את חושבת שאת ''פחות''? שתדעי שהכי קשה בעולם זה להיות אמא, כי זה כל הזמן לשים את עצמך במקום האחרון בשביל הילד שלך ולעשות הכל כדי שיהיה לו הכי טוב. אז להפך, את ממש לא פחות ממנו ואין שום קשר לפמיניזם .. את עובדת קשה בבית ומגדלת את הדור הבא, ויש לזה ערך עצום

יכולה להגיד לך שאני בבית שנתיים וחצי 2 הריונות בהפתעה ואני לא מכניסה שקללל ובעלי רק עובד לפעמים מאוד מרגישה כמוך אבל העבודה שלנו היא הרבהההה יותר קשה! להיות אמאאא לגדל ילדים להעסיק אותם לטפל בהם זה מאודד קשההה אצלי לפחות זו הייתה הרגשה אישית של פחות ממנו כי היא מביא כסף וכאלה אבל...זו תקופה וזה יעבור ואת תחזרי לעבוד ולהרוויח וכל עוד את יכולב להרשות לעצמך לגדל את הילד תהני מזה! הם גדלים כל כך מהר

תודה לכן.. נחמד לדעת שאני לא היחידה שמרגישה ככה.. וצודקת לא חשבתי על זה בצורה הזאת🙏