מבואסת על בעלי ממש הוא באמת בעל טוב ואוהב ואכפתי אבל, הוא עובד בעבודה שלא יכול פשוט לקום וללכת אם אני עם צירים הוא נמצא לבד בעמדה ויהיה חייב קודם למצוא מישהו שיחליף אותו והוא עובד גם לילות נכנסתי לשבוע 36 והוא מתחיל לאמר לי שצריך לראות שהמשפחה שלי ושלו יהיו זמינים לי אם פתאום אני אהיה עם צירים או משהו. עכשיו אני בן אדם מאוד פרטי אני אפילו לא רוצה שאמא שלי תיהיה איתי בלידה אני מאוד מתביישת מזה, גם עם הגדול הייתי רק עם בעלי והדולה לא צריכה ולא רוצה מישהו אחר מסביב, הוא גם אומר שאם אלד בצהריים נגיד ויש לו משמרת לילה או בוקר הוא הולך לעבודה ״8שעות תסתדרי ואני אחזור״ כאילו מרגיש לי שפתאום שם את העבודה מקום ראשון אומר שהוא לא יתקע אותם או מישהו אחר שישאר שם יותר שעות. וזה עבודת סטודנט זמנית לא משהו לחיים שחייב לשמור רצינות או אנערף. זה כבר עניין שפשוט מרחיק אותי ממנו ממש רגשית אני נהיית מנותקת ניהיה לי קשה מולו או לדבר איתו קיצר כבר לא יודעת אם אני צודקת או שזה הורמונים.. מתייעצת פה כי באמת לא באלי לערב אנשים קרובים ובאמת אני ברמה שמגיעה למחשבות איך אביא איתו עוד ילדים אם לא מרגישה ביטחון ורוגע לקראת הלידה שהוא יהיה איתי.. ברור שאני ריאלית ובלי קשר הכל יכול לקרות אבל זה גם באיך שהוא אומר שמרגיש לי כאילו אני מקום שני, הוא פשוט מאוד שיכלי וריאלי ואומר אין לי מה להשלות אותך