לאמהות הגמורות עייפות והמתוסכלות שבינינו חייבת לשתף אתכן. יש לי שני ילדים, הגדול בן 4 הקטן בן שנתיים. מאז שהגדול נולד התמסרתי לגמרי לילדים, לבית, לבעלי, למשפחה המורחבת. לא נפגשתי כמעט עם חברות וגם אם כן זה היה עם הילדים. לפני כמה שבועות, בהדרגה, התחלתי להיות ממש מדוכאת, התכפכפתי לגמרי על החיים שלי, הרגשתי מצד אחד מלאה עד הקצה ועסוקה, מצד שני משהו תמיד היה חסר. הפלתי את כל התסכול על בעלי, הרגשתי לא מסופקת גם ממנו. הוא דחף אותי המון פעמים לצאת בלעדיו ובלי הילדים, אבל אני תמיד העדפתי את הבית, את הרביצה, את הלהשלים שעות שינה. בחודש האחרון נפגשתי עם כמה חברות, כל פעם חברה מזמן אחר בחיים, לפעמים לבד ולפעמים עם הילדים, וזה פשוט מילא אותי, מילא אותי בחיות, השיחה הערה עם נשים היא לעולם תהיה אחרת לגמרי (לטובה) מהשיחות עם הבעל, שהן לרוב שגרתיות על הבית ועל הילדים. אמהות יקרות תשקיעו בעצמכן, תפגשו חברות, תרכלו, תשמעו סיפורים על חיים אחרים, גם אם זה לא מעוד אמא שבוזה. אתן תחזרו הביתה קורנות והבעל שלכן יעריך את זה. הייתי חייבת לשתף מהמקום הכי טוב שאני נמצאת בו בזמן האחרון מקווה שזה ייתן לי כוחות לאעלק סגר שישימו עלינו

צודקת ב100% ילדתי לפני שבועיים וחצי והרגשתי קצת מחנק בעלי פרגן לי ויצאתי פעם ראשונה לבד לטייל עם אחותי והוא הסתדר עם שני ילדים לבד עדיף בלי אמא כמה שעות אבל אמא בריאה מאשר אחת ממורמרת

בגלל זה אני פעם בשבוע או שבועיים מפרגנת לעצמי לשבת עם חברות בערב לבירה, גם אם זה במרפסת של חברה, חייב את זה לנפש לא מצליחה להבין בנות שלא רואות כלום חוץ מהבית, זה מתכון לדיכאון.

צודקת ממש. . אני פעם בשנה יוצאת תחופשה עם אחיות שלי ובנוסף יוצאת מידי פעם איתם למסעדה ואין משחרר מיזה. ויש לי חברות שאומרות איך בעלך נותן לך לטוס והוא נישאר לבד עם הילדים(אחד בן שלוש והשני בן 10 וחצי חודשים) אני עונה להם בעל שאוהב ודואג לאישתו יתן לה כל מה שטוב לה וזה ממש נכון. גם לו אני נותנת לצאת לבד שישתחרר קצת כמה אפשר להיות בית ילדים עבודה.