״אהבה מותקפת״ ככה אני אקרא לפוסט: אני באמצע ההריון הראשון שלי, עם בת שמאוד רציתי אותה. בהתחלה שמחתי מאוד אבל לאט לאט, ככל שסיפרתי לסביבה, התחלתי לשמוע תגובות שפגעו בי. חלק לא אמרו כלום, רק “העיקר בריאות”, חלק חייכו חיוך מאולץ, וחלק ממש הביעו אכזבה אמיתית מכך שלא מדובר בבן. גברים סביבי כולל אנשים קרובים התלהבו כשנולדו בנים לסביבתם, אבל לי אמרו “גם בת זה בסדר”. בהתחלה לא שמתי לב עד כמה זה נכנס לי ללב אך עם חלוף הימים משהו בי כבה לאט לאט במיוחד עם הרגישות וההורמונים בהריון. עכשיו, באמצע החודש החמישי, אני מרגישה כאב אמיתי, ימים של עליות וירידות, יש רגעים שאני מחוברת וחזקה, ויש רגעים של רגישות, ניתוק, ותחושת אשמה – כאילו הבת שלי פחות שווה. כאילו אני לא מצליחה להגן עליה ולעטוף אותה כבר מעכשיו. אפילו מרגישה לפעמים שאני פחות “אמא” – רק כי לא הבאתי בן. זה מתנגש לי עם מה שאני באמת מרגישה: יום אחד אני גאה שאני הולכת להיות אמא לבת, ויום אחר אני מרוסקת. ולפעמים, לצערי, עולה בי תחושת ניכור כלפיה – וזה שובר לי את הלב. אני לא רוצה להרגיש ככה. זו הפעם הראשונה בחיי שאני מרגישה שאני לא שולטת בעצמי. וזה לא אני – אני אוהבת את הבת שלי, גם אם עוד לא פגשתי אותה. אני יודעת עמוק בלב שבת זו מתנה – לי, לאבא שלה, ולחיים שלמים יחד. אבל התגובות מהסביבה, גם אם הן לא באו מרוע – הצליחו לפגוע ולעוות לי את הדרך לחיבור איתה. וקשה לי. אני חייבת להתגבר. קרה לכן משהו דומה? איך התמודדתן עם סטיגמות ותפיסות כאלה? איך התחברתן לעוברית שלכן למרות הכול? אשמח לשתף, לשמוע, ולקבל חיבוק ממי שמבינה 🩷