אני באמת מרגישה שאני לא מסוגלת יותר להיות עם עצמי.. לא מבינה למה כולם רואים אותי כמובן מאליו. אני מניקה כבר 8 חודשים. מתעוררת 5-6 פעמים בלילה בקושי ישנה. בעלי שמר על הילדה אולי פעמיים שניסיתי לצאת קצת להתאוור והוא פשוט אפילו לא מתאמץ לנסות להרדים אותה בחזרה וישר מתקשר אליי. אתמול לקח לי להרדים אותה שעתיים!!! והיום פתאום היא מתעוררת ב12 בלילה שאני באמת עייפה כבר בטירוף בלי כוחות. ערב שני ברציפות שבעלי יצא לחברים... התקשרתי אליו שבורה שאני באמת כבר לא בשפיות שלי מרוב עייפות.. הוא כמו התעלם מהבקשה שלי לבוא כי הוא משחק פוקר עם חברים. התקשרתי אחרי חצי שעה להבין איפה הוא והוא עדיין לא יצא.. ואני? לא מסוגלת עוד לשמוע את הבכי.. נרדמתי בישיבה בטעות שהילדה בוכה. אולי רבע שעה.. בעלי הגיע ראה שהיא ישנה ומה שיש לו להגיד זה : "הרסת לי את הערב, כולה יצאתי להתאוור לא יכולת להסתדר לבד?" אני באמת כבר לא יודעת איך להסביר את המצוקה שלי...

תפתחי אתו שיחה ותגידי לו בדיוק מה את מרגישה... בגיל כזה את יכולה גם להתחיל להביא שאוב בלילה ושאדון בעלך יאכיל אותו וישתתף... שולחת לך חיבוק ענק!

עזבי אל תנסי בכלל, גם בעלי כזה. אגואיסטים, לא מכוונה ולא מרוע, אבל יש פשוט אנשים שזה האופי שלהם. אם לא הייתי נוסעת לאמא שלי פעם ב הייתי קורסת.. מבינה אותך כל כך. אין מישהו שיוכל לעזור לך לפעמים? אולי אפילו קצת בשעות היום?