"לא הוא לא רעב" "כן הוא אכל מספיק" "לא קר לו" "לא חם לו" "לא צריך לשים עוד שמיכה" "לא אי אפשר להרים אותו" "הוא איתי עכשיו" "לא צריך להחליף לו" "הוא בסדר, שחררו" הלוואי והיו מקשיבים לי ומאמינים בי ונותנים לי את הביטחון. נמאס ליי שכולם חושבים שהם יודעים יותר טוב ממני. כולם מעירים בלי סוף ואני פשוט מחייכת ואומרת הכל בסדר ואז חמותי אמא שלי דודה שלי וכו' ינסו לדחוף לו אוכל, יוסיפו שמיכה, ירצו להחליף, יעבירו אותו מיליון ידיים וכו'. פשוט מתוסכלת. לוקחים לי אותו מהידיים "כי הוא איתי מספיק". ואומרים לי "את לא נורמלית לא עושים ככה" "אל תצאי איתו" "אל תקלחי אותו בשעה כזו" "למה הוא בוכה כשהוא אצלך" "תביאי אני אראה לך איך מחזיקים אותו" הם אנשים טובים כולם ואני יודעת שזה חלק מההתלהבות. אבל מתערבים לי מידייי ולא סופרים אותי. וחלאסס זה הילד שלי תנו לי להרגיש אמא שלו ולהכיר אותו וללמוד את זה איתו. ואני יודעת.