בעקבות הטיפ היומי... התחיל היום שבוע 29. ואני מרגישה אותך בועט בי יותר ויותר. אתמול קראתי פוסט על לידה שקטה. אחר כך ראיתי סרטון על אמא שהבן הצנחן שלה חזר בפעם הראשונה הביתה מהצבא והיא קפצה עליו בשמחה והתמלאתי בהתרגשות. בשני המקרים בכיתי, המון. במקרה הראשון בכיתי מפחד. אתה החלום של חיי ואני לא מאמינה עדיין שאני יוצרת בתוכי חיים. ועוד אילו חיים! שילוב של האדם האהוב עליי ביותר ושלי. אני מתה לראות אותך, להריח אותך, לנשק אותך, להרדים אותך, גם אם זה אומר שזה יבוא על חשבון השינה שלי. אנחנו מכינים את כל המרחב בבית בשבילך, קובעים סיורי לידה בבתי יולדות, קורס הכנה... הכל בשבילך ילד שלי. אני מפחדת שתאכזב אותי, וכשאני מדברת איתך אני מבקשת ממך שלא תעשה את זה. שאצא מבית היולדות בידיים מלאות, מלאות בך. שאשב לידך בנסיעה הביתה ואכניס אותך בהתרגשות. וזה מוביל אותי למה שהרגשתי כשראיתי את הסרטון של האמא עם החייל... הוא כבר בן 18 והיא קפצה עליו כאילו הוא לא גדל מעולם. ילד של אמא תמיד נשאר ילד של אמא. והרגש הזה מציף אותי, וממלא אותי, ואני מתרגשת מזה כל כך. אני מדמיינת את החיים שלנו יחד ילד שלי. מדמיינת אותך צוחק ואני בוכה מהתרגשות, בטח לא אצליח לראות מרוב דמעות. אני מדמיינת את אבא מחזיק אותך... מדמיינת אותנו הולכים לטיול במנשא בשדה ליד הבית כשאנחנו מתים מעייפות אבל לא יכולים להוריד את העיניים ממך כי נתאהב בך עד כלות... יש לי עוד כל כך הרבה מה להגיד לך חיים של אמא. הלא נודע הזה שקשור בך פשוט ממלא אותי ומפחיד אותי גם יחד. עכשיו ממש בעטת להזכיר לי שאתה איתי. אני אוהבת אותך ומדמיינת אותך, חולמת עלייך, חושבת עלייך. אמא ❤